Title: Hunger - Book One
Author: Hamsun, Knut, 1859-1952
Language: Hebrew
As this book started as an ASCII text book there are no pictures available.


*** Start of this LibraryBlog Digital Book "Hunger - Book One" ***


קְנוּט הַמְסוּן.

רעב

רומן פסיכולוגי.

תרגום
א. סגל.

ספר ראשון.

הוצאת „תושיה”.

       *       *       *       *       *

ווארשא. תרנ"ט.
בדפוס מ.י. האַלטער ושותפו, נאַלעווקי 7.

       *       *       *       *       *

РООВЪ т. е. Голодъ
Психологическій романъ.
Соч. К. ГАМСУНА.
Перв. А. Сигаля.
Книга І.
Изданіе „ТУШІЯ“.

       *       *       *       *       *

ВАРШАВА. 1889.
Типографія М. И. Гальтера и Комп., Наловка 7.

Дозволено Цензурою
Варшава, 6 Іюня 1899 Г



א.


בכריסטיאַניה, היא הקריה הנוראה המטביעה על כל איש את חותמה המיוחד, שם
ישבתי אז—וארעב.

       *       *       *       *       *

אני שכבתי בעליתי, ואשמע ממעל לי את קול השעון אשר השמיע את השעה הששית.
הבקר כמעט כבר האיר למדי, ושאון-מרוצה קם על המעלות. מתחת, על יד הדלת,
במקום שהיו מדובקים עלי עתונים ישנים, הכרתי ברור את חותם כתב ידו של הפקיד
ומודעה רבה על דבר מכירת לחם בבית האופה פַבִּיאַן אוֹלְסֶן.

אך פקחתי את עיני, ואחל, כדרכי מאז, לחשוב אדות הענינים הנעימים המחכים לי
היום. בזמן האחרון נעשה מצבי קצת קשה: כל רכושי, כל חפצי, איש אחרי אחיו,
עברו לידי ה„דוד”, הוא המַלוה; נהפכתי לאיש חלוש-עצבים ומתרגז על נקלה,
וכבר אנוס הייתי פעמַים לשכב במטתי כל היום, בגלל תמהון-ראשי. לעתים,
בהראות לי ההצלחה פנים שוחקות, עלה בגורלי להשתכר במערכת איזה עתון-מן-השוק
כחמש קרוֹנות[א] במחיר פיליטון.

[הערת שוליים א: ה„קרונה” הנורבֶגית היא בערך יותר מרוּבל וחצי, ונחלקת
למאה פרוטות הנקראות „אָירים”.]

הבקר אור; כבר יכלתי לקרא ברור את המודעה על יד הדלת וגם להכיר את האותיות
הדקות והמטושטשות של הכתובת: „תכריכי-בד למתים בבית העלמה אַנדרסן, בשער
מימין”. הדבר הזה הסב עיני עליו זמן רב; לבסוף, כאשר קמתי ולבשתי את בגדי,
השמיע השעון מתחת את השעה השמינית.

אחר כך פתחתי את החלון, ואשקיף על פני הרחוב ואראה חבל שעליו מדי-בד, וכר
נרחב; הרחק, אצל בית חרשת הברזל, צברו הפועלים אפר. נשענתי באזרועי על
אֶדֶן החלון, ואסתכל זמן רב בפני השמים. נכר היה כי אָתה יום נחמד; הימים
היו ימי הבציר, העת הנעימה והקרירה, שבה כל היקום פושט צורה ולובש
צורה—וגֹוֵע.

השאון, אשר נשמע מתחת, משכני אל הרחוב; חדרי הריק עם קרשי רצפתו, אשר
התנודדו על כל צעד, דמה לארון-מת: אין מנעול לדלת, אין תנור; בלילה בלילה
לא הסירותי את פוזמקאותי, כי לא היו מתיבשות עד הבקר. הדבר האחד אשר מצא חן
בעיני הוא—הנִדנָדה[ב] האדומה; על הנדנדה הזאת אהבתי להזות מדי ערב בערב
ולהגות בענינים שונים... יחד עם כל פרץ-הרוח ודפיקת הדלתות ביציע התחתון
נשמעו בחדר קולות-אנחה, ובעלי העתונים שאצל הדלת נגלה בקיע חדש.

[הערת שוליים ב: נדנדה—כסא-מתנדנד.]

קמתי, ואחפש בצרור אשר תחת מטתי,—אולי יש שם איזה דבר-מאכל; אין כל. אחרי
כן נגשתי שנית אל החלון.

—אל אלהים הוא היודע—אמרתי אני בלבי—, אם יעלה בידי למצא איזה ענין לעסוק
בו. תשובות של שלילה, הבטחות למחצה, דחיות בקש ודחיות סתם, תקוות חדשות
נכזבות ונסיונות חדשים שאחריהם אין ואפס,—כל אלה כבר דכאו את אֹמץ-רוחי.
בזמן האחרון בקשתי מִשרת גזבר בחנות, אולם אחרתי המועד, וגם לא יכלתי לתת
את הערובה הדרושה, חמשים קרונות. בכל מקום מתיצב איזה שטן על דרכי.

כמעט גם נכון הייתי לבוא בצבא מכַבי הבעֵרות. אנחנו עמדנו בחדר-המבוא,
כחמשים איש; אִמצנו את לבנו, ונבליט את חָזינו, למען הראות כבני חיל. הפקיד
עבר בתוכנו, ויבחר את אלה אשר יצלחו למלאכה, וימשש את ידיהם, ויציע לפניהם
שאלות משאלות שונות; הוא חלף על פני, ויניע בראשו, ויאמר כי לא אצלח, מפני
שאני נושא משקפַים על עיני. באתי שנית, בלי משקפים, ואקדיר את גבות עיני,
ואכונן מַבט חד כלהב-סכין—אולם גם הפעם חלף הפקיד על פני, ורק הצטחק: הוא
הכירני.—הדבר היותר גרוע היה זה, כי בגדי החלו לקבל צורה פחותה, באופן שלא
יכלתי עוד לבקש לי „מעמד” בתור איש-צעיר הגון.

מה מאד התמיד הריש לשוב אלי כפעם בפעם! סוף סוף נשארתי מחוסר-כל: אין גם
מסרק, אין אף ספר לקרא בשעת תוגה! במשך כל ימי הקיץ התנודדתי בשדות-הקברות
או בפרדס-העירוני, ששם כתבתי מאמרים לעתונים, עמוד אחרי עמוד, על אדות
ענינים שונים איש מאחיו תכלית שנוי, מחשבות מוזרות, הזיות ודמיונות של מוחי
המבולבל; מפני היאוש הפניתי לבי אל הרעיונות היותר גרועים, אשר הרביתי לטפל
בהם, למען לא יקבלום אחרי כן לדפוס. אחרי גמרי מאמר אחד, פניתי אל משנהו,
באמרי תמיד אל לבי: בזמן מן הזמנים יעלה בידי! ואמנם, כשעלה בידי הייתי
משתכר כחמש קרונות ליום.

סרתי מעל החלון, נגשתי אל הכיור, ואַזה מים על ברכי—למען תת למכנסי צורה
יותר שחורה והגונה. אחרי עשותי זאת שמתי בצלחתי, כדרכי, ניר ועט-עופרת,
ואצא. בהחבא ירדתי בלאט מעל המעלות, לבלי תראני גברת הבית; מועד שכר דירתי
הגיע עוד לפני ימים אחדים, ובידי לא היה כסף לשלם לה.

הגיעה השעה התשיעית. רעש אופנים וקולות מלא את האויר באיזו מנגינת-בקר
ממושכה, אשר התפרצו לתוכה שאון-הליכה ומשק שוטי הרַכבים. הערבוביה הקולנית
הזאת שמחתני תכף, ותהי רוחי יותר טובה עלי. לא פללתי כלל, כי יצאתי אל אויר
הבקר הלח למען טַיל. מאד אני נזקק לטיול אשר כזה! הנני בריא כענק, ויכול
הייתי לנשא על כתפי עגלה מלאה.

רוח נעים ושקט החל לפעם קרבי; רגש של שלוה עליזה מלאני. החלותי להתבונן
בפני העוברים; קראתי את המודעות אשר על הקירות; עיני נפגשו במבט, אשר השלך
עלי מבעד חלון המרכבה, שחלפה במהירות על פני; ואהי נפעל מכל מקרה ומכל ענין
קל-ערך, אשר נפגשו ואשר נעלמו מעיני על דרכי.

לוּ היה מה לאכל ביום נחמד אשר כזה! אולם הרושם של הבקר הבהיר שפך עלי
ממשלתו, ואתעורר שלא כרגיל, ומתוך שמחה שוררתי לעצמי. לפני חנות של בשר
עמדה אשה, ובידה סל, ותמכר נַקניקים לארוחת הצהרים; ויהי כאשר עברתי על
ידה, ותביט עלי. לה היתה רק שן אחה קדוּמה. פני האשה הזאת עשו עלי רושם
מגועל—כי מאד חלשו עצבי בזמן האחרון; שן ארוכה וצהובה בלטה מתוך עור-השנים
כאצבע צרידה, וכמו נרגשו במבטה נקניקים שמנים. תכף אבד ממני התאָבון,
וארגיש געל-נפש. בעברי דרך השוק שתיתי מים מהמַזרֵקה; ואביט למעלה: השעון
אשר על המגדל השמיע את השעה העשירית.

הלכתי לתעות הלאה ברחובות. עמדתי בקרן-זוית אחת מבלי כל צורך, ואסב אל
מבוי[ג], גם כן בלי כל הכרח. התאמצתי להיות עלז בבקר העלז הזה ולהתהלך כאיש
מאֻשר בתוך האנשים המאֻשרים; האויר היה זך ושקוף, ושום עננה קלה לא העיבה
את נשמתי.

[הערת שוליים ג: רחוב קטן וצר.]

לפנַי צלע על ירכו איזה זקן, זה עשרה רגעים. בידו האחת היה צרור, ומדי לכתו
עמל בכל גופו. אני שמעתי, איך נאנק מרוב התאמצות; ועל לבי עלה, כי אפשר היה
לי לשאת את צרורו—אך לא נסיתי להשיגנו.

על ה„גבול” נפגש אתי הַנס פַּאוּלי, ויברכני לשלום, ויעבור במרוצה.—לאן הוא
ממהר כל כך ללכת? על דעתי לא עלה כלל לבקש מאתו קרונה בתור הלואה; ואני
נכון להחזיר לו בעתיד היותר קרוב את השמיכה אשר השאיל לי. כמובן, אם אך
ידמו חיי כמה שיהיה לחיי בן-אדם, לא אובה להיות אסיר-תודה לשום איש בגלל
שמיכה או כיוצא בזה. אולי עוד היום אכתוב מאמר על דבר „הפשעים בעתיד” או
אדות „חופש הרצון”, או איזה דבר מעין אלה, דבר חשוב, לכל הפחות במחיר עשר
קרונות... ומדי הגותי במאמר חשתי לפתע פתאם שאיפה להחל בו ולערכו, מבלי
התמהמה; חשבתי לשים פעמי אל הפרדס אשר על יד הארמון, למצא שם ספסל ראוי
לדבר, ולבלי עזוב אותו טרם יהיה נגמר כל המאמר כלו.

אך לנגד עיני, ברחוב, הוסיף לצלוע על ירכו נכה-הרגלים הזקן. וירגיזני מראה
הכיעור הזה, אשר רחף מול עיני. נדמה לי, כי אין קץ לנדודיו; הוא אחז אותה
הדרך שהלכתי בה אני, באופן שצריך היה להיות מול עיני כל עת לכתי. לעגמתי
נדמה לי, כי בְכַוָּנה עמד מלכת על כל פרשת דרכים, למען דעת איזה הדרך אֹחז
אני, ואחר כך הפשיל על גבו את צרורו ויוסיף ללכת בכל מאמצי כחו, כמו למען
הקדימני. בעל המום הזה החל להביאני לידי התמרמרות; הרגשתי, כי מצב-רוחי
הטוב נגוז לאט לאט, כי את פני הבקר הצח והטהור העיבו צללים, אשר נקהלו מכל
עברים. הוא דמה לשרץ גדול בעל דמות מכוערה, אשר השתרע לרוחב כל צלע הרחוב.
ויהי בהגיעי עד קצה הרחוב, לא יכלתי עוד נשא את הענוי הזה; עמדתי אצל חלון
אחד המַחסָנים[ד], למען תת לו היכלת לעבור הלאה. אולם כעבור רגעים אחדים,
אחרי אשר שמתי פעמי קדימה,—הלך עוד הפעם בעל המום לפני. וארדוף אחריו, מבלי
חשוב הרבה, ואשיגהו בשלש, ארבע פסיעות גסות עד מאד, ואַך על כתפיו.

[הערת שוליים ד: מחסן—חנות גדולה, בית מסחר.]

הוא עמד תֵּכף מלכת. אנחנו כוננו עינינו איש מול אחיו.

—תן נא לי כסף לקנות חלב!—אמר לאחרונה, וישח את ראשו הצדה.

כן; כעת הכל טוב ויפה!—מששתי בכיסי ואמר:

—לקנות חלב, כן. המ..! ימים רעים הימים האלה, ואני איני יודע, מדת מחסורך
מה היא.

—מיום אתמול לא בא כל אֹכל אל פי,—ענה הלז.—אין לי אף פרוטה אחת, וכל עבודה
לא יכלתי למצא עד היום.

—האם בעל-מלאכה אתה?

—כן, חרש מחטים.

—מה?

—חרש מחטים; ואולם גם לתפור נעלים אני יודע.

—זה הוא ענין אחר—אמרתי.—חכה פה רגע, ואביא לך כסף, אֵירים אחדים.

במהירות רבה הלכתי הלאה בדרך פיליסטרֶדֶה, אל מקום משכן מַלוה ידוע לי
ביציע השני; אף כי עד העת ההיא עוד לא בקרתיו מעולם. בעברי דרך השער פשטתי
מהר את מקטרני[ה] ואגללהו ואקחהו תחת זרועי; אחרי כן עליתי על המעלות,
ואמשוך בפעמון דלת בית-המלוה. אמרתי שלום, ואשליך את המקטורן על הספסל.

[הערת שוליים ה: מקטורן—הבגד הקטן מתחת למעיל.]

—קרונה וחצי—אמר המלוה.

—טוב הדבר,—עניתי.—לולא העיק לי המקטורן מתחת לזרועותי, כי עתה, כמובן, לא
נתתיהו!

הוא מסר לידי את הכסף ואת הפתקא, ואמהר לשוב על עקבי. זה העסק עם
המקטורן—אכן רעיון נפלא הוא! בידי ישאר די כסף לארוחה שמנה, ולעת ערב יגמר
המאמר על דבר „הפשעים בעתיד”. החילותי תכף להביט על החיים בעינים יותר
בהירות, ומיד מהרתי להפטר מבעל המום.

—אנא, קח נא!—אמרתי.—מאד ישמח לבי, כי פנית אלי.

הוא לקח את הכסף, ויביט עלי בעינים בוחנות.—מה זה הוא לוטש עיניו כל כך? לי
נדמה, כי הוא מסתכל בברכי, ועוז-פניו הרגיזני. אולי זה הבליעל משוה בנפשו,
כי אני באמת עני ואביון, כמו שמוכיחה חזותי? האם כבר כמעט לא גמרתי לכתוב
מאמר במחיר עשר קרונות? מה לי לדאג דאגת העתיד, אם הרוח ממרום מפעמני
ומתגעש בקרבי כל כך? מה למי שיהיה ולשאלה הזאת, אם מוציא אני מכיסי כסף
לבטלה, או לא?—נלאיתי נשא את מבטו של האיש הזה, ואגמור בלבי להשיב לו גמולו
כהוגן לפני הפרדי מאתו. משכתי בכתפי ואֹמר:

—שמע נא, חביבי, הנך נוהג מנהג מגונה: להביט על ברכי אותם האנשים שמושיטים
לך שקל.

הוא נגע בערפו בקיר, ויפער פיו. במוח העני התרוצצה מחשבה; הוא החליט בדעתו,
כי אני לועג לו, ויושט לי את המטבע בחזרה.

רקעתי ברגלי, ובחרפות צויתי עליו לעזוב את הכסף אצלו. כי האמנם הוא חושב,
כי לחנם טרחתי כל כך? אולי אני בעצמי חַיב לו את הקרונה הזאת; אני זוכר
היטב את חובותי הנושנים; עליו לדעת, כי הוא עומד לפני איש ישר מכף רגל ועד
ראש. באחת, הכסף לו הוא... אין כדאי להודות! לי בעצמי גרם הדבר עונג. שלום.

ואלך לדרכי, סוף סוף נצלתי ממעַני נכה-הרגלים, ועתה אוכל לשקט!—הלכתי שנית
הלאה בדרך פיליסטרֶדה, ואעמוד על יד חנות-מכלת. בחלון ראיתי מיני מאכל,
ואחליט לקנות לי דבר מה, צידה לדרך.

—נתח גבינה ולחמנית צרפתית!—אמרתי, ואשליך את חצי הקרונה שלי על השלחן.

—גבינה ולחמנית במחיר כל הכסף? שאלה המשרתת בצחוק, מבלי הבט עלי.

—כן, במחיר כל חמשים האֵירים,—עניתי.

קבלתי את אשר דרשתי, ואֹמר „שלום” למשרתת הזקנה ובריאת הבשר, ומבלי דעת
נפשי מהרתי לרוץ בדרך ההר אל הפרדס שעל יד הארמון; ושם מצאתי לי ספסל מן
היותר בודדים, ואחל להתעסק בתאוה רבה באכילה. מה טוב היה הדבר! זה כבר לא
אכלתי כל כך בתאבון; ולאט לאט תקפתני אותה המנוחה השבֵעה הבאה אחרי בכי
גדול. אֹמץ לבי התגבר; ועל דעתי עלה, כי אין כדאי לכתוב אדות רעיון פשוט
ומובן לכל כ„הפשעים בעתיד”, אשר אותם יוכל לדעת כל איש המכיר אף במעט מן
המעט את ההיסטוריה; מצאתי את עצמי מסוגל לאיזה ענין יותר גדול, ואגמור
בדעתי לכתב חבור בשלשה חלקים על דבר „ההכרה הפילוסופית”. כמובן, מקרה מכשר
הוא זה לפני לשים לאַל איזה מן הסופיזמים של הפלוסוף קַנט... אולם כאשר
הוצאתי מצלחתי את הניר, בחשבי לגשת אל המלאכה, לא מצאתי את עט-העופרת; הוא
נשאר אצל המלוה, במקטרני.

אֵל אלהים, עוד הפעם נהפכה הקערה על פיה! דבבתי חרפות אחדות, קמתי בקפיצה
מעל הספסל וארוץ רצוא ושוב לאורך המשעול. בכל השלך הס; הרחק, על יד מעון
הקיץ של המלך, הוליכו שתי אומנות עגלות-ילדים, ומלבדן לא נראתה כל נפש חיה.
לא ידעתי נפשי, וארוץ כמשתולל, רצוא ושוב, לפני ספסלי. הכל חלף כאבק פורח!
החבור בעל שלשת החלקים הומת בידי מקרה נִקלה כזה, אשר אבד עט עופרת שמחירו
עשרה אֵירים.

האלך שנית לפיליסטרדה ואבקש להחזיר לי את עט העופרת? בכל אופן, עוד יהיה לי
דֵי פנאי לעריכת המאמר, טרם ימלאו המטַילים את הפרדס. בחבור הזה אדות
„ההכרה הפלוסופית” תלויים ענינים רבים מאד! אולי טובת הכלל—מי יודע! אולי
אתמך בזה תמיכה רוחנית בידי אנשים צעירים.—אחרי התישבי בדעתי החלטתי, שלא
לנגוע בקַנט; על זה אפשר לי לפסוח, אם רק אעבור בשתיקה על השאלה של הזמן
והמקום; בכל זאת לא אסכים לדעות רנן, הכומר הזקן רֶנַן... עקר הענין הוא,
לכתוב מאמר בעל כך וכך שורות; הדירה שלא שֻׁלם שכרה, המבט הנועז של הגברת,
אשר פגשתי בבקר על המעלות,—אלה ענו את נפשי כל היום, ויתיצבו לפני ברגעים
היותר עליזים, מבלי אשר ידעתי מאין באו. מהרתי לעזוב את הפרדס ואחיש פעמי
אל המלוה, למען קחת את עט העופרת שלי.

ברדתי מעל הר הארמון ראיתי שתי נשים הולכות. ומדי עברי על פניהן פגעתי באחת
מהן בשַׁרוֻלי, ואביט לאחרי; לה היו פנים מלאים, חִורים קצת. לפתע פתאם
אדמה ותיף באופן שאין לתאר; מדוע? לא ידעתי—אולי הודות למלה, אשר שמעה מאחד
העוברים; אולי בגלל איזו מחשבה פתאומית, או אולי יען נגעתי אני בזרועה?
חָזֶהָ הגבוה התרומם וירד פעמים אחדות, וידה לחצה את השִׁמשִׁיה. מה זה היה
לה?

עמדתי, ואתן להן לעבור על פני; לא יכלתי ללכת הלאה—כל זה מוזר היה בעיני עד
מאד! הייתי במצב-רוח היותר מרוגז, קצפתי נוראות על עצמי בגלל מקרה עט
העופרת; רעיונותי אחזו פתאם ארחות עקלקלות, מפני השפעת איזה רוח-עועים;
חפצתי פתע להפחיד את הנשים האלה, לרדוף אחריהן זמן רב, ובכלל להעיז פנים
נגדן ככל האפשר.—הנני משיג אותן שנית, הופך פתאם את פני ומביט בהן בחזקה,
ובפגשי את מבטה, הנני בודה פתאם שֵׁם למענה, שם אשר מעולם לא שמעתיו, מלה
קשה וממושכה: אִילַיַּלִי!—היא מתקרבת אלי, ואני מסביר פנים ומכריז בתוקף:

—הנה תאַבדי את ספרך, עלמה!

—איזה ספר? שואלת בת-לויתה; ושתיהן הולכות הלאה.

רוע-לבי התגבר, וארדוף אחרי הנשים, בדעתי באותו רגע אל נכון, כי אני עושה
הפעם מעשה שטות שאין למעלה ממנו, מבלי כל סבה; בראשי היה ערפל, באזני נשמע
לחש מוזר. לשוא אמרתי בלבי, כי התנהגותי—מגונה מאד; עשיתי הַעוָיות משונות
מאחורי העלמה, ואשרוק פעמַים מדי עברי על פניה, שריקות גסוֹת. התנהלתי הלאה
בעצלתים, וארגיש את מבטה על גבי, ופני היו פני להבים מפני הבושה אשר בושתי
בחוצפתי, שלא נשמע כמוה. לאט לאט נדמה לי, כי חלפתי הלכתי לי אל איזה מקום
אחר, כי לא אני הוא זה המתהלך בצלע הרחוב, שחוח מרוב מבוכה.

כעבור כשני רגעים נגשה האשה אל בית מסחר הספרים של פַּשַׁה; ואני עמדתי אצל
החלוֹן הראשון, וכאשר קרבה הקדמתיה שנית, ואֹמר:

—הנה תאַבדי את ספרך, עלמה!

—אבל איזה ספר?—שאלה בפחד.—אולי תדעי אַת, באיזה ספר הוא מדבר?

והיא עומדת מלכת. אני מרגיש תענוג אכזרי למראה מבוכתה, סֵבר פניה הנבוכים
מרהיב אותי. היא אינה יכולה בשום אופן להבין את קריאתי התכופה; אין אתה שום
ספר, אף לא פסת ניר, ובכל זאת הנה מחפשת בצלחותיה, מסתכלת פעמים אחדות
בכפיה, מפנה את ראשה, מעיפה עינה על המרצפת ומעמלת את מוחה הקטן והרך למען
הבין, באיזה ספר אני מדבר. פניה משתנים, פעם הם מתאַדמים ופעם מתחַורים,
והיא מנשמת בכבדות; כפתורי אדרתה נצבו לקראתי, כמו שורה של עינים נפחדות.

—למה אַת שומעת לו?—אומרת בת-לויתה ומושכת אותה אחריה,—הן שכור הוא! האינך
רואה, כי עיניו מבֻלבלות?

אף כי זר הייתי לעצמי לגמרי, בהמצאי תחת ממשלת השפעות מוזרות ובלתי
מבוארות—אך ראיתי היטב את כל הנעשה סביבי. כלב אדמדם גדול רץ לעבר רחוב
טִיבוֹלי, ועל צוארו ענק צר, מזהב, חדש. הלאה, נפתח חלון ביציע השני, ועלמה
הציצה משם, ותחל לכבס את השמשות מחוץ. שום דבר לא נעלם מהסתכלותי, הכל רחף
לנגד עיני מכל עברים, כאִלו נגה מסביב אור חדש ובהיר. על מגבעת כל אחת משתי
הנשים אשר לפני היתה נוצת-צפור כחוּלה, ולאחת—פתיל שוטלנדי על צוארה. חשבתי
אותן לאחיות.

הן סרו ותעמודנה אצל בית המסחר לתוי-זמרה של אֵיסלֶר, ותחלנה לשוחח ביניהן.
וגם אני עמדתי. ואחר שבו לאחור, חלפו על פני, ותשימנה פעמיהן ישר אל מִגרש
אוֹלַף הקדוש. כל העת הלכתי בעקבותיהן. פעם הסבו פניהן ותעיפנה עלי מבט,
חציו נפחד, חציו בוחן; על פניהן לא נִכר כל קצף, וגבות עיניהן לא התקדרו.
זאת הסבלנות אל חוצפתי הכלימתני כליל, ואוריד את עיני. לא חשבתי עוד לרדוף
אחריהן, אך פשוט מרגש תודה לא חפצתי להסב עיני מהן.

על יד הבית, שמספרו שנַים, בית גדול בעל ארבעה יציעות, הביטו מאחריהן עוד
פעם, ותבאנה אל מבוא-החצר. ואני, בהשעני על פַּנַּס-הגַּז שעל יד המזרקה,
הקשבתי לשאון צעדיהן על המעלות; ביציע השני שקטו הצעדים. סרתי מן הפַּנס
ואביט למעלה, על הבית.—אז נעשה איזה מעשה בלתי מובן. מסך-החלון הועף למעלה;
נפתח החלון, ויראה ראש אשה, ומבט בוחן כֻּון אלי.

—אילַיַּלי!—קראתי בלחש, וארגיש כי אדמו פני. מדוע לא קראה לעזרה? מדוע לא
השליכה עתה עלי סיר-הפרחים, או לא שלחה את איש לגרשני?—הבטנו איש בעיני
משנהו, מבלי התנועע; מחשבות התבלבלו, עפו מן הרחוב אל החלון ולהפך, עוף
ושוב, ושנינו לא הוצאנו מפינו אף הגה.

היא הפכה פניה, ואני רעדתי וארגיש איזו דחיפה בלבי; ואראה כתף וגב, ואחר
נעלם הכל. בסורה לאט מן החלון נראתה לי דמות תנועת כתפה כעין רמיזה של חבה;
זאת ברכת-השלום הרכה הציתה את דמי בקרבי, וארגיש את עצמי פתאם עלז עד מאד.
אחר כך הלכתי הלאה לאֹרך הרחוב.

לא ערבתי את לבי להביט מאחרי ולא ידעתי, אם נגשה שנית אל החלון; ויותר
שלבבתני השאלה הזאת, התעוררו עצבי ואמלא רוגז. אולי ברגע זה היא עומדת שם,
מלמעלה, ועוקבת אחרי כל תנועה מתנועותי. בודאי כן הדבר. נדמה לי, כי לא
אוכל נשא את זאת ההתבוננות מאחרי. הבלגתי על נפשי ואלך הלאה; רגלי רעדו
והליכתי לא היתה נכונה, יען דאגתי יותר מדי להדָרָהּ. הניעותי בידי, ירקתי
ואזקיף את ראשי, למען הראות כשָׁלו וקר-נפש, אך לא הועיל כל דבר. הרגשתי
מאחרַי עינים רודפות, וקור חלף בכל גוי.—לבסוף נמלטתי אל המבוי, וארוץ
לפיליסטרדה למצא את עט-עופרתי.

הוא הושב לי בלי שום מעצור. המלוה בכבודו ובעצמו הוציא אלי את המקטורן
ויבקשני למשש בצלחותיו; מצאתי שתי פתקאות של בתי-מלוה, ואודה לו בעד חסדו.
האיש הזה החל למצא חן בעיני, ואתאמץ לעשות עליו רושם טוב. צעדתי אל הדלת,
אך תכף הסבותי פני אל השלחן, כאילו שכחתי דבר-מה; מצאתי את עצמי מחויב לבאר
לו את הכל, ואחל לצפצף איזו שירה, למען הפנות אלי את לבו. ואחר לקחתי את עט
העופרת ואנַפנפהו באויר.

המחשבה לשוב הנה בגלל דבר קל ערך כעין עט עופרת לא היתה עולה על דעתי
כלל,—בארתי לו; אולם זה הוא עט עופרת ממין מיוחד לגמרי. במראהו הנהו פעוט;
אולם הוא עשני למה שהנני כיום, הורה לי כמעט את דרכי בחיים.

ואדום. האיש נגש אל השלחן.

—הנה כי כן?—אמר, ויביט עלי בסַקרָנות[ו].

[הערת שוליים ו: סקרנות—התשוקה לראות ולדעת הכל.]

—כן! בעט העופרת הזה עצמו כתבתי ספר גדול על דבר ההכרה הפלוסופית, בשלשה
כרכים,—החלותי לפטפט.—האם לא שמע אדות זה?

כמדומה לו, כי שם הספר ושם המחבר ידועים לו.

כן, כן. אל נא יתפלא אפוא לראות, כי שבתי הנה למען קחת דבר מצער כזה; לעט
הלז יש בעיני ערך גדול מאד. הוא נחשב בעיני כמעט כבן-אדם. בכל אופן, הנני
מודה לו מאד בעד חסדו, אשר לא אשכחהו—כן, כמובן לא אשכחהו; הוא בודאי ראוי
לתודה. שלום!

ובסורי אל הדלת העמדתי פנים, כאִלו יכול הייתי להמציא לאיש הזה מקום
בצבא-המכבים. המלוה טוב הלבב הרכין ראשו נכחי פעמים, טרם הספקתי לצאת, ואני
הסבותי פני אליו שנית ואֹמר: „שלום!”

על המעלות נפגשתי עם אשה, אשר נשאה בידה תרמיל. היא נטתה הצדה במורך-לב,
ותתן לי לעבור, ואני מבלי משים תקעתי ידי לתוך צלחתי, למען תת לה איזו
אגורה; ויען כי לא מצאתי מאומה, התמרמרתי ואחלוף על פניה, בהורידי את ראשי.
כעבור זמן מה שמעתי, איך דפקה על דלת בית המלוה; שם היתה שבכה של ברזל,
ואני חשתי ברור גרוד של אצבעות.

       *       *       *       *       *

השמש עמדה בפאת דרום; הגיע חצות יום. בעיר קמה תנועה, קרבה שעת הטִיול,
והמון שמחים ושוחקים החלו להתהלך ברחוב קַרל-יוהַן. לחצתי את אזרועַי אל
גוי, הצטמקתי ואעבור בהחבא על יד אחדים ממכירי, אשר עמדו בקרן
מִגרש-האוניבֶרסיטה ויתבוננו בֶּהמון. תפוש בשרעפים התנהלתי בהר הארמון.

כל אלה האנשים אשר פגשתי—כמה מן הקַלות והעליזות בתנודות ראשיהם! הם התפרצו
לתוך החיים, כמו לסַלוֹן של משתה! אין יגון בשום מבט, אין סֵבל על שום שכם;
אין כל רעיון קודר, כל יסורים כמוסים בלבות השאננים האלה. ואני, המתהלך
בתוכם, במבחר שנותי וכחותי, כבר הספקתי לשכוח מַהו אֹשר!

התעמקתי במחשבה הזאת. נתתי אל לבי ואמצא, כי לא צדקה ההשגחה בנוגע אלי.
מדוע זה הורע מצבי בירחים האחרונים עד היסוד?

ברגע זה לא הכרתי את עצמי—מכל עברים נקהלו עָלי יסורים חדשים. לא יכלתי עוד
לשבת על ספסל או ללכת לאיזה מקום, מבלי אשר יעַנוני מקרים פעוטים, נִקלים,
הרהורים רעים ורשמים מרים, אשר פזרו לרוח את כל כחותי. הכלב, אשר חלף
במרוצה מול עיני, השושנה הצהובה שנראתה לי בלוּלָאה של איזה גבר חשוב, גם
אלה אלצו את עצבי לרעוד ויפנו אליהם את לבי זמן רב.—מה זה היה לי? האם יד
ההשגחה שמתני למפגע לה? ומדוע זה דוקא אותי ולא איזה כושי מאמיריקה
הדרומית?—ויותר שהעמקתי להגות, לא יכלתי להשיג בשכלי את זאת הרדיפה מצד
ההשגחה. מדוע זה ולמה פסחו הפגעים על כל האנושיות, למען דכא דוקא אותי; הן
סוחר הספרים פַּשַׁה והפקיד הֶננֶכֶן אינם עולים עלי ואינם נופלים ממני
במאומה!

תעיתי בלי מטרה, ואוסיף להגות בענין זה, ואמצא, כי זדון נורא הוא מצד
ההשגחה—להמיט עלי חטאות אחרים!—גם אחרי אשר מצאתי לי מקום ואשב על הספסל,
הוספתי להציע לנפשי את השאלות האלה, אשר הפריעוני מחשוב אדות ענינים יותר
חשובים.

מאותו יום-האביב, שבו התחילו פגעי הרעים, הרגשתי את זאת החולשה המוסרית, את
אי-היכלת למשול ברוחי ולהציב לי מטרות קבועות; קהל גדול של שרצים קטנונים
מסוכנים בחרו למשכן להם את ה„אני” שלי, ויאַכּלוהו עד היסוד.

ומה אם באמת רצון האֵל הוא—להשמידני? קמתּי ממקומי, ואתהלך הנה והנה על יד
ספסלי.

הרגשתי את עצמי כהגשָׁמה של עֹני; אפילו ידי כאבו, ואך בכבדות יכלתי
להניען. אחרי ארוחת הבקר הנזכרה הרגשתי כי רוחי רעה עלי מאד, ואהי נגרש
ומרוגז באופן מיוחד, וכל המטַילים נדמו לי כאיזה צללים. על ספסלי ישבו שני
אנשים; הם הדליקו את סיגַרותיהם, ויחלו לפטפט; ואני התקצפתי ואחפץ לגדפם.
אך נחמתי ממחשבתי, ואלך אל הקצה השני של הפרדס למצא לי מקום. ופה ישבתי.

כבר שמתי לב לזאת, כי בשעה שעלה בגורלי לרעַב זמן רב, חשתי כאִלו מוחי חרב
כלו, וראשי התרוקן. הפעם לא הרגשתיו על כתפי כלל, וגם נדמה לי, כי הבטתי על
העוברים באיזה מבט מיוחד לגמרי, קל ומרפרף.

ישבתי על הספסל, ומרֵרתי הוסיפה להשתפך בקרבי יותר ויותר על כל היסורים
והתלאות, אשר ההשגחה מנחלת אותי.

איזה קטעים משירים שונים עלו על זכרוני. החלותי לדבר אל לבי, בהטותי
בנעימות את ראשי הצדה.—למה זה אני דואג לזאת, מה אֹכל, מה אשתה ובמה אכסה
מערומי גוי הפושע? האם לא ידאג לי אבינו שבשמים, שבלי רצונו לא ינוע אפילו
עוף השמים, קל וחומר אני הגבר! רבונו של עולם נגע, כביכול, באצבעו
בארג-עצבי ויבלבל לאט לאט את חוטיו. אך הסיר אצבעו, והחוטים הרכים נשארו
תלויים עליה. ואצבע אלהים השאירה אפוא פצע במוחי. אולם אחרי נגעו בי לא עשה
לי עוד כל רעה, כי אם פטרני לשלום ויצו עלי ללכת בדרכי. ואת הכל עשה הרחמן
לטובתי...

מתוך חורש-הסטודֶנטים הביא הרוּח הד מוזיקה בכנפיו; אם כן, הגיעה השעה
השניה. הוצאתי את גליוני, למען כתוב; יחד עמו נשר מחיקי גליון-הפתקאות של
הגַּלב, אשר בקרתיו תדיר. מניתי: נשארו עור שש פתקאות.—תודה לאל! עור
כשבועים אוכל להתגלח ולהראות כאדם הגון!—הרכוש הפתאומי הזה הביאני תכף במצב
הרוח היותר טוב; החלקתי בשקידה את הגליון, ואשיבהו לתוך צלחתי.

אולם בכל זאת לא יכלתי לכתוב. בערכי שתי שורות, חרבו כל מחשבותי; כלן נפזרו
אל כל רוח, ובשום אופן לא יכלתי עוד לאספן. כל הדברים הסובבים אותי לבבוני
וימנעוני מעבודתי. הזבובים והצִּרעות התישבו על הניר ויפריעו בעדי; גרשתי
אותם בלי הרף, אך עמלי היה לריק. הזבובים הסיגו את גויתם אחור, נשענו על
רגליהם הדקות—ולא זעו ממקומם. הם טפסו על הנקודות והגבשושיות שעל גבי הניר,
עד אשר עלה על דעתם לסור הלאה.

הבריות הקטנות הללו החלו לשעשעני, ואניח רגלי זו על גב זו, ואחל
להסתכל.—פתאם נשמעו מתוך החורש שני קולות רמים של חליל, וימשכו את
לבי.—זָעף מפני אי-היכלת לכתוב את מאמרי, תחבתי את הגליון אל צלחתי, ואשען
על מַסעד הספסל. ברגע זה היה מוחי כל כך צלול, עד כי יכלתי להתמכר למחשבות
היותר מפשטות, מבלי כל לֵאות.—בהשתרעי בצורה זו, הכרתי פתאם את רעידת נעלי
יחד עם כל דפיקה ודפיקה של עורקי. הבטתי זמן רב על רגלי, והנה פתאם תקפני
מצב-רוח שלא נסיתי בו כלל, פַנטַסטִי, בלתי מובן: פלצות חולפת בכל עורקי;
פלצות הדומה להרגשת איזה אור קר. בהביטי שנית על הנעל, מצאתי בו פתאם את
רעי הנושן, חלק מעצמי; חדוש ההמצאה וששון קבלת-הפנים מוציאים דמעות מעיני,
ומדומה לי, כי נעלי מחלים ללחוש באזני דבר מה.

—רפיון רוח!—אמרתי בקול רם, ובקמצי אגרופי שניתי: רפיון רוח!—לעגתי על חוסר
אֹמץ-הרוח אשר בקרבי, אמרתי כי מתקלס אני בנפשי, ואוכיח את עצמי בתמים
ובחזקה, ואעצום עפעפי עיני, לעצור בעד הדמעות. ובכל זאת הוספתי לשים לב אל
נעלי, כאילו ראיתים בפעם הראשונה—אל תבניתם בשעת תנועת הרגל, אל צורתם
בכלל,—יען כי קמיטותיהם ותפריהם משַׁוִּים עליהם באמת צורה קבועה. בתוך
הנעלים האלה התכנס חלק מה„אני” שלי; הם חיים, נשמת רוח אפי בקרבם.

וכך הסתכלתי בנעלי כמעט שעה שלמה. באותה שעה ישב איזה זקן על הקצה השני של
ספסלי; אחרי שבתו, גָּנַח מעמל הדרך ויגמגם: „כן, כן, כמובן”.

לשמע צלצלי הקול הזה חלפה בראשי רוח-סערה שלמה. שכחתי פתאם את כל שיחתי עם
הנעלים, כאִלו היתה לפני כשנתים ואך בכבדות אני מעלה אותה על זכרוני.
החלותי להתבונן בזקן הלז.

מה לי ולאיש הזה? אין כל, מאומה. אך בידו יש דבר-מה: צרור, מגולל בעלה
עִתון ישן; אשר מודעותיו בולטות החוצה.—התעַניַנתי, ולא יכלתי עוד להסב
עיני מעלה העתון; על לבי עלה רעיון אוילי: זה הוא בודאי איזה עתון מיוחד
לגמרי, יחיד במינו; סקרנותי התגברה, ומקוצר רוח התהפכתי הנה והנה על מושבי.
אל נכון נמצאים שם כתבי-יד חשובים, גנובים מהאַרכיב, תעודות, אמָנות, כתבי
קושרים!

הזקן ישב במנוחה, תפוש במחשבות.—מדוע העתון מגולל באופן כזה, שהמודעות
בולטות החוצה? לא דבר ריק הוא. איננו רוצה להפיל מידיו את צרורו, בשום אופן
שבעולם; הוא אינו מעיז גם לתתו בצלחתו. הייתי מעמיד בסכנה את חיי—רק למען
דעת את הנמצא שם בתוך!

מה אפוא לעשות? אי-האפשרות לבדוק את הענין הכמוס הזה רק הוסיפה להגביר את
סקרנותי. מששתי בצלחות בגדי: אולי אתן דבר מה על יד הזקן, למען החל בשיחה?
אולם מצאתי רק את גליון הגלב, ואנוס הייתי להשיבו למקומו. בכל זאת הרגשתי
בקרבי כל כך הרבה חוצפה, עד כי מחאתי בכפי על צלחתי הריקה, ואֹמר:

—אולי ירשה כבודו להציע לפניו סיגַרה?

רב תודות; הוא אינו מקַטר טבק; הוא היה אנוס לעזוב את ההרגל הזה מחמלתו על
ראות עיניו, כי כמעט עִור הנהו. ואולם, הוא מודה לי בכל לב בעד חסדי.

האם זה כבר עיניו כואבות? ובכן, גם לקרא לא יוכל? ואפילו עתון?

לדאבונו, אפילו עתון.

הזקן העיף עיניו בי. העינים החולות כהו ונדמו כעיני-זכוכית, מבטו היה קהה
ויעשה רושם מכוער.

—כבודו איננו תושב העיר הזאת?—שאל.

כן הדבר.—אך האמנם איננו יכול לקרא אפילו את השער של העתון אשר בידו?

לא.—הוא הכיר תכף, כי לא מתושבי העיר הנני, לשמע קולי. חוש-השמיעה שלו דק
מאד; בלילה, עת הכל ישנים, הוא שומע את הנשימות מן החדר הסמוך לחדר
משכבו...

—חפצתי לשאל, איה מקום משכן כבודו?

השקר כבר היה מוכן בפי. בלי משים, בלי שום פניה ורעיון צדדי, כזבתי:

—במגרש אוֹלַף, בבית השני.

האמנם? הוא יודע כל אבן ואבן אשר במגרש אולף. שם מַזרקה, שתי מנורות-קנים
של גַּז, עצים אחדים,—הוא זוכר כל זאת.—איזהו מספר הבית, שאמר כבודו?

לי כבר היה הדבר לזרא עד מאד, ואקפוץ ממושבי תפוש בשרעפי על דבר
העתון.—צריך אני לחדור אל הסוד הזה, ויהי מה:

—אך אם אינך יכול לקרא בעתון, למה...

—כבודו אמר: המספר השני? הוסיף הוא, מבלי הכיר את רגזי.—היו ימים אשר ידעתי
את כל שוכני הבית ההוא, מה שם אדון הבית?

מהרתי לבדות שם, למען הפטר ממעַני זה, ואנהם:

—הַפְּפּוֹלַטִי!

—כן, הפפולטי;—והזקן הניד בראשו, כאלו נחקק השם בזכרונו תכף ומיד.

ואני הבטתי עליו בתמהון; הוא ישב בפנים תמימים ותפושים במחשבות. אך בדיתי
את השם המגוחך הזה—והזקן כבר הסתגל לו, כאילו שמע אותו קודם לזה!—בין כה
וכה הניח את צרורו על הספסל; כל עורקי הזדעזעו מסקרָנות. ואראה על העתון
כתמים שמנים אחדים.

—כמדומני, כי רב החובלים הוא?—שאל הזקן בלי שום אותות הִתול בקולו.—כפי
שאני זוכר, הוא רב החובלים.

—רב החובלים? הנך שוגה; אתה יודע בודאי את אחיו, ואולם הוא—סוכן בבית מסחר.

דמיתי, כי בזה יושם קץ לשיחה; אולם הזקן האמין לכל דבר; לוּ קראתי לפניו
בשם מעין בעל-חנן-בן-עכבור, גם אז בודאי לא היה הדבר מתמיה אותו כלל.

—אומרים, כי _הפפוּלטי_ אדם הגון הוא,—אמר אלי.

אך אני הפסקתיו:

—ערום כנחש הוא, עסקן במלא המובן, סוכן חרוץ מאד: הוא נושא ונותן בצמחי
כינה, בנוצות רוסיה, בעור, בעצים, בדיו...

—הנה כי כן! כך הוא המעשה!—הפסיק הזקן מצדו גם אותי בעליצות.

הדבר החל לעַנין אותי בעצמי. נמשכתי אחרי השקר אשר בדיתי, ואחל לטפל כזב על
כזב. ישבתי עוד הפעם על מקומי, ואשכח גם את העתון, גם את כתבי היד
החשובים—באחת, באתי לידי התפעלות. פתיותו של הגמד הזקן הוסיפה שמן על
המדורה; גמרתי בלבי להעיק עליו, לבטלו כעפרא דארעא ברב כזבי ובנוראותם.

—האם לא שמעת דבר אדות ספר התפלות האֶלֶקטרי, אשר המציא הפפולטי?

—מה כבודו אומר? ספר תפלות אלק...

—כן, אלקטרי! בו אותיות אלקטריות המאירות בחשכה! זה עסק כביר, בו הושקעו
מיליוני-קרוֹנות אין מספר; בתי יציקת אותיות, בתי דפוס, חרשים אמנים
המקבלים שכר הגון, כשבע מאות במספר!

—כך הוא המעשה!—ענה הזקן, וידום; הוא הוסיף להאמין לכל מלה אשר יצאה מפי,
ולא השתומם על שום דבר. ולי היה קצת מפח נפש, יען כי קויתי להקניטו בשקרי
עד היסוד.

בדיתי עוד איזה ענינים מעין אלה, ובקולי קולות החלותי להוכיח לו, כי זה
האיש _הפפולטי_ היה במשך תשע שנים משנה למלך פרס.

—היודע אתה, מה פירוש משנה למלך פרס? ממש כמו השולטן! זה יותר חשוב מאיזה
מושל אירופי. כן, הוא היה משנה למלך במשך תשע שנים, ולא הורד מעל כנו!

ואחל לספר על דבר בתו אילַיַלי, בת המלכה, אשר היו לה שלש מאות שפחות, ואשר
שכבה בערש נפלא שרפידתו שושנים צהובות—איליַלי, זאת היפה-פיה, אשר לא היתה
עוד כמוה בעולם, אשר כמוה לא ראיתי עוד מעולם, חי נפשי, לא ראיתי מעולם!

—האמנם? כל כך נחמדה?—אמר הזקן התפוש ברוב שרעפיו, ויוריד את ראשו.

—נחמדה? היא נפלאה, נפלאה ער כרי לצודד נפשות! עיניה—משי נוצץ, ידיה שן
מופז! מבטה מעורר חמדה כנשיקה, ובשעה שהיא מדברת—הנפש לוהטת, כמו
גפרית-מאירה בגעת בה זיק אש! ומדוע זה לא תהיה יפה-פיה כזאת? האם שלָחה
אביה מעולם לבית המלוה, או לבקש מקום בצבא המכבים?—היא פשוט ספור-בדים אשר
התגשם בבשר אשה, על דברתי!

—כן, כן,—ענה הזקן, נבוך קצת מהתלהבותי.

שלוָתו הקציפה אותי; התעוררתי לשמע צלצל קולי, ואדבר בקול תמים מאד. כתבי
היד החשובים הגנובים מהאַרכיב, התעודות והאָמנות כבר נשכחו; צרור פשוט
ופעוט היה מונח בינינו על הספסל, אולם כבר חדלתי לשים אליו לב כליל.
התכנסתי כולי בבדֻיותַי[ז], ואתענג מדי החליפי בעצמי את התמונות הנבראות;
דמי שטף ויבוא לתוך ראשי, וצחוק גדול חנק את גרוני.

[הערת שוליים ז: בדות—ספור-בדים.]

הזקן בקש ללכת. הוא קם ממקומו, ולבלי הפסיק את השיחה פתאם, אמר:

—בודאי הון כביר לו, עפרות זהב—_להפפולטי_ זה.

איך זה ערב את לבו להשתמש במלה _שלי_ כרצונו, זה הזקן העור והמגאל? או אולי
הוא חושב, כי שם אשר כזה אפשר לקרא על אחד השלטים?—הוא לא נכשל בשום אות
ולא נוקש בשום הברה; המלה הזאת טבעה עמוק במוחו ותשלח שם שרשיה, ובגלל הדבר
הזה התקצפתי תכף; רוע לב תקפני למראה זה האיש, שאי אפשר היה לפעול עליו בכל
מיני שקרים ודברי רוח שבעולם!

—את זאת אינני יודע,—עניתי במהירות,—לא אוכל להגיר לך דבר אדות זאת. אולם
דע לך, כי לאיש הזה קוראים בשם יוהַן אַרֶנדט הפפולטי.

—יוהן ארנדט הפפולטי,—שנה אחרי, בהשתוממו קצת להתפעלותי. וידום.

—בודאי ראית את אשתו,—קראתי בהתמרמרות—אשה בריאת בשר... או אולי אינך מסכים
לזאת, כי היא אמנם בריאת בשר?

הוא אינו מכחש בזאת כלל; אפשר מאר, כי לאדון נכבד אשר כזה אשה בריאת בשר עד
מאד.

הזקן ענה במנוחה ובבירור על כל טענותי, ובהשיבו לי אמרים נזהר במלים
ובמבטאים, כי אמנם ירא להרגיזני.

—יקחך שד משחת,—קראתי בקול גדול כמשתגע,—האמנם הנך חושב, כי כזבתי מתחלה
ועד סוף? האמנם תפון בדבר, אם יש בעולם איש ששמו הפפולטי? מעודי לא ראיתי
עוד זקן עקש אשר כזה! במה אתה הוגה כעת? יתכן, כי משוה אתה בנפשך, כי אני
אינני איש צעיר הגון, אלא אחד הבטלנים, ערום ויחף, שאין בצלחתו אף סיגַרה
לקטר? אנכי לא הסכנתי שיתנהגו אתי באופן כזה, ולא ארשה לאיש להתנהג כך—לא
לך, אף לא למי שיהיה! הואל לחרות זאת על מצחך, לזכרון!

הזקן קם; בפערו את פיו, מבלי דבר דבר, שמע את מדברותי עד גמירא, ואחר כך
מהר לקחת את צרורו, וילך,—יותר נכון—וירץ בפסיעות קטנות וקלושות.

אני נשארתי על מקומי, ואביט על גבו, אשר נכפף יותר ויותר במדה שנעלם מנגד
עיני. מאיזה סבה נדמה לי, כי מעולם לא ראיתי עוד גב רשע, גב קלון כזה,
ואשמח בלבי על אשר חרפתי את האיש הזה...

היום נטה לערוב; השמש ירד, הרוח המה בין העפאים, והאוֹמנות, אשר ישבו
המונים המונים מתחת אצל הנדנדות, הניעו את עגלות הילדים לעבר מוצא הפרדס.
הרגשתי את עצמי שלו ושמח. גרוי עצבי שקט לאט לאט, והשֵׁנה החלה לתקפני;
הלחם, אשר אכלתי במדה הגונה, פעל את פעולתו. במצב רוח היותר ענוג השתרעתי
על הספסל, ואעצום שמוּרות עיני; כבר נרדמתי, כמעט ישנתי כליל, והנה פתאם
הכני שומר הפרדס על שכמי ויאמר:

—פה אסור לישון.

—ידעתי,—אמרתי לו, ואקום.

ובו ברגע שבה אלי הכרת מצבי, שאין מנוס ומפלט ממנו.—הן צריך לעשות איזה
מעשה, לשית איזה עצה! למצא משרה לא עלתה בידי עד היום; מכתבי-ההמלצה כבר
החלו להתיַשן, ואף גם נִתנו מאנשים בלתי מפורסמים כלל, למען היות להם איזה
כח; והעקר—מכל עברים משיבים את פני ריקם, והדחיות האלה המיתו כעת בקרבי את
אֹמץ לבי כליל.—איך שיהיה, מועד שכר הדירה כבר בא, ועלי להשיג כסף באיזה
אופן שיהיה למען שלם לבעלת הבית. יתר הצרכים יוכלו לחכות.

בלי דעת אחזתי בניר ובעט עופרת, ובלי חשבון החלותי לכתוב את המספר 1848. מי
יתן והופיע במוחי, למצער, רעיון מוצלח אחד, וכתבתי דבר מה! כבר קרה לי לא
פעם כדבר הזה, כי נחה עלי הרוח, ואז יכלתי לכתוב פרקים גדולים בבת אחת, וגם
עלה בידי.

ישבתי על הספסל, ואכתוב פעמים אין מספר 1848, לארך הגליון ולרחבו, באופנים
שונים, ביַחלי, אולי תנוח עלי הרוח. קהל מחשבות נפזרות רחף במוחי; מראה
היום הגוסס הפיל עלי יגון ויביאני לידי התרגשות הרוח.—הבציר בא—וכל היקום
יישן שנתו לאט לאט. הזבובים הקטנים והיתושים הנם הראשונים המרגישים את
נשימתו; בתוך העצים והעשב נשמעים קולות התאבקות עם המות, קולות של רוגז,
תוגה ומרי. התולעים הנרמסים מתמתחים מלא קומתם בפעם האחרונה, מוציאים מבעד
לחציר את ראשיהם הצהובים, מרימים רגליהם, מותחים את החלק הקדום של גויתם,
ופתאם הנם מצטמקים, מתהפכים וגועים. על כל צמח נכר חותם הקור הראשון;
העשבים החִורים נוטים לצד השמש, ובין העלים הנושרים ישמע קול שאון דק, כאלו
שם מתגודדים תולעי הקברים. הבציר חוגג חג נצחון המות; חכלילות שושנת
הבציר—זה אֹדם של שחפת בלחי-שושנים.

צרוּר בכנפי רוח טבע-הבציר, הרגשתי את עצמי כרמש גֹוע; ואימה חשכה נפלה
עלי, ואקום ואצעד צעדים אחדים על פני המשעול.

לא!—קראתי ואקמץ אגרופַי:—הגיעה השעה למשול ברוחי!

ואשב שנית, ואֹחז בעט העופרת, ואחל לערוך את מאמרי.—הפעם אין מקום ליאוש
שירפני, בשעה שנחוץ לשלם שכר דירה!

בכבדות, לאט לאט החלו מחשבותי להתקבץ, ואכתוב שני עמודים של מבוא; אך לאיזה
ענין?—הם היו ראויים לכל ענין שיהיה. אחרי כן העמקתי לחשוב על דבר הרעיון
עצמו—אולם לא יכלתי לעמוד על שום ענין ברור. ומדי התאמץ מוחי ככה לבטָלה,
חלפו להן בין כך כל מחשבותי שנית בלי סדרים; חשתי, כי שכלי מתפטר ממשמרתו,
ועוד הפעם הפליאתני זרות ההרגשה, כי אין ראש ממעל לכתפי. את הריקנות המחלטה
הזאת הרגשתי לא רק בראשי, אך גם בכל גופי, כאלו נעשיתי נבוב מכף רגלי ועד
קדקדי.

—אלי, אלי!—קראתי במרירות, ואשנה את הקריאה הזאת פעמים רבות.

הרוח המה בין העלים; סגריר הקריב לבוא. עוד כרגע ישבתי, בהביטי בלי-הבין על
הניר, ואחר קפלתיו, ואתחבהו בלי חפץ לתוך צלחתי. מזג האויר היה לח,
ומִקטורן לא היה על בשרי; רכסתי את מעילי עד הצואר ואתקע כפי בצלחותי. אחרי
כן קמתי, ואלך.

לוּ הצלחתי רק פעם—רק זאת הפעם האחת! זה פעמים כבר הזכירה לי בעלת הבית
בסקור-עין על דבר השִׁלום, ואני אנוס הייתי להתקמט ולעבור על פניה בהשתחויה
נבוכה. כזאת לא יעלה לי עוד לעשות פעם שלישית. והיה כאשר אפגש עוד פעם
בעינים האלה, אז אתפטר מן הדירה, בשלמי את כל המגיע ממני; הן צריך לבוא קץ
לענוי הזה!

בשימי פעמַי אל מוצא הפרדס, ראיתי שנית את הגמד הזקן, אשר הנסתיו זה לא כבר
כל כך בהשתוללות. העתון הפלאי שכב אצלו על הספסל: עליו היה מוטל גם איזה
דבר מאכל, אשר בלעו בתאבון. חפצתי לגשת אליו ולבקש סליחה בעד הליכותי
הזרות, אך תאבונו דחני מאתו; אצבעותיו, אשר נאחזו כצפרנים בלחמנית השמנה,
עוררו גֹעל בנפשי—ואחלוף על פניו מבלי אמור אף מלה. והוא לא הכירני; הוא
כונן מבטו הקהה במרחק, ותהי דמות פניו כעין הכפור.

ואני הוספתי ללכת הלאה.

עמדתי, כדרכי, אצל העתונים המדובקים אל הקיר, אשר עברתי על ידם, למען
התבונן—אולי יש מציעים איזו משרה. לאשרי הרב מצאתי הפעם מודעה ממין זה:
סוחר בגרֶנלַנדסלֶרֶט מבקש איש צעיר אשר יעסוק בעריכת חשבונות במשך שתי
שעות מדי ערב בערב; השכר כפי אשר יתפשרו. רשמתי לי את האַדרסה של המודיע,
ובלחש התפללתי לה', כי ינחילני את המשרה הזאת; החלטתי לבקש בשכרי פחות מאשר
יבקש כל איש אחר: חמשים אֵירים באופן היותר טוב, ואפילו ארבעים.

בבואי הביתה, מצאתי על השלחן פתקא של גברת הבית, אשר בקשתני הפעם אם לשלם
למפרע שכר הדירה, או למהר ככל האפשר לעזבה כליל. אין אני צריך להתרעם על
זאת—ההכרח מעורר אותה להודיעני כדברים האלה. ברגשות כבוד מרת הוּנדרסֶן.

הצעתי בכתב להסוחר כריסטי, בגרנלנדסלרט 31 №, את חפצי לעבוד אצלו, תקעתי את
המכתב לתוך צלחתי ואשאהו אל ארגז-הפוֹסטה אשר בקרן הרחוב. אחרי כן שבתי
שנית אל חדרי, ואשב בנדנדה.—החשכה הלכה הלך וגבר.—רגלי לא יכלו עוד נשֹא
אותי.

       *       *       *       *       *

ביום המחרת השכמתי מאד לקום משנתי. כאשר פקחתי עיני היה חשך סביבי, ורק
כעבור זמן רב שמעתי את קול השעון ביציע הראשון, אשר השמיע את השעה החמישית.
בקשתי לישון שנתי עוד הפעם, אך הדבר הזה לא עלה בידי; נעשיתי עלז יותר
ויותר, ואהגה בענינים מענינים שונים אשר עלו על זכרוני.

לפתע פתאם עלו על דעתי שני רעיונות, הראויים בשביל מאמר או פיליטון, שתי
מחשבות מוצלחות מאד; מעודי לא הִמצאתי עוד שום דבר אשר כזה!—הנני שוכב
ושונה פרַזות בודדות, והן, לפי דעתי, כלילות יופי! לאט לאט מסתפחות אליהן
עוד אחרות; מבלי דעת נפשי מרוב ששון, הנני קופץ ממשכבי ואוחז במהירות בעט
העופרת ובניר. בקרבי כמו נִתק דבר מה—המלים יוצאות דחופות אשה אחרי רעותה,
כל פרזה בודדת מסתגלת אל הלָך-הענין הכללי, מחזה אחר מחזה מתיצב הכן—ורוח
טובה שורה עלי. אני כותב כמטורף וגומר גליון אחרי רעהו. המחשבות כל כך שטפו
ובאו פתאם, עד כי עלי לפסוח על הרבה פרטים למרות עבדי עבודה קשה; הנני תפוש
כולי בענין שאני דן עליו, ואינני מחפש ברוחי אפילו שורה אחת.

הרגע המשמח-נפש הזה נמשך זמן רב עד מאד; כעשרים גליונות כתובים מכל עבריהם
מונחים לפני על ברכי; לסוף אני משליך מידי את עט-העופרת. אם באמת יש
לגליונות הללו איזה ערך, הנה נצלתי!—אני קופץ ממטתי ולובש בגדי. הבקר אור.
כבר יכול אני להכיר מודעת הפקיד אצל דלתי, ועל יד החלון אור גדול, באופן
שאפשר להעתיק כתב יד בנקל; הנני לגשת אל העבודה הזאת.

ערפל מוזר, יורד עד הנפש, מלא אורה וצבעים, עולה מחזיונותי; הנני קורא
במרוצה, רעיון אחר רעיון; כמדומני, כי מעולם עוד לא הטבתי כל כך לכתוב. אני
מתמלא שכרון מרוב קורת רוח, בוכה בשמחה מאהבת-עצמי, ומוצא חן בעיני עד מאד;
הנני שוקל את כתב היד על כפי—ומעריך אותו בחמש קרונות לכל הפחות. על דעת
שום איש לא יעלה להתוכח אתי אדות המחיר; אדרבה, אפילו עשר קרונות—זה בזול
גדול—כמובן, אם יושם לב אל התוכן. הן אי אפשר למסור לדפוס חנם חבור יחיד
במינו כעין זה; רומנים כאלה אינם מתגוללים ברחובות. ואקבע את המחיר—10
קרונות.

כבר האיר הבקר; כבר יכלתי להכיר את האותיות הגדולות והצנומות של התופרת
בשביל המתים, העלמה אַנדרסן, בשער מימין; מאיזה מקום נשמעו צלצלי השעה
השביעית.

קמתי, ואחל להתהלך בחדר, אחת הנה ואחת הנה. אחרי שקלי כראוי את מצב הענינים
בשכלי, מצאתי כי דחִיַת מרת הוּנדרסן אשר דחתני מביתה היא דבר בעתו. גם זו
לטובה! החדר הזה לא יסכון לי כלל; אין בו אפילו המסך הירוק היותר מצוי בכל
חלון, אפילו המסמרים היותר פשוטים בשביל לתלות את הבגדים על הקיר. הנדנדה
בפנה אינה אלא פַּרוֹדִיָה של נדנדה, אשר אך צחוק יתעורר למראיה! היא שפלה
וקטנה עד מאד. באחת, זה החדר אינו מסוגל בשום אופן למלאכתו של איש משכיל,
ולא לי יהיה עוד בשום אופן שבעולם! כבר סבלתיו עֻניתי דיי במאוּרה הזאת!

מלא תקוות ושמחת נפש, ועסוק עדיין במאמרי הנפלא, אשר הוצאתיו לרגעים מצלחתי
ואקרא בו, גמרתי בדעתי לגשת תכף ומיד בכובד-ראש אל העבודה, ולהחל לעבור אל
דירה אחרת. הוצאתי את צרורי, שבו היה צמד בתי-צואר וניר קמוּט עם פתותי
לחם,—ואקפל את השמיכה, ואשים לתוכה את שארית הניר לכתיבה. אחר כך חפשתי
בזויות,—אולי שכחתי דבר מה,—ומבלי מצא מאומה נגשתי אל החלון.

בֹקר אפל ולח; בבית חרשת הברזל אין איש; החבל למדי-בד, אשר בחצר, המצומק
מרטיבות, מתוח מן הקיר האחד עד משנהו. כל זה ידוע לי מכבר; על כן סרתי מעל
החלון, ואקח את צרורי תחת זרועי, ואניד בראשי לתכריכי העלמה אנדרסן, ואפתח
את הדלת לצאת.

לפתע פתאם עלתה בעלת הבית במחשבתי; הן צריך להודיעה כי עוזב אני את הבית;
הן עליה לדעת, כי יש לה עסק עם אדם הגון. גמרתי בדעתי להודות לה בכתב בעד
שני הימים אשר בליתי בביתה אחרי עבור המועד. הבטחון, כי נצלתי כעת לזמן לא
מעט, פרש עלי כל כך את ממשלתו, עד כי הבטחתי לאשה הזאת חמש קרונות מיותרות,
אשר אמסור לה באלה הימים, בעברי דרך הרחוב הזה. חפצתי להראותה לדעת, ויהי
מה, עד כמה ישר-לב היה האיש אשר שכן בביתה.

את הפתקא הזאת עזבתי על השלחן.

עוד הפעם עמדתי בפתח ואביט סביבי. זאת התקוה המזהירה, להמלט שנית מן הדלות,
רִככה אותי, ותמלאני אהבה אל האנושיות; כרעתי על ברכי אצל המטה, ואודה בקול
רם את ההשגחה בעד החסד אשר היא עושה עמדי; ידעתי, ידעתי אל נכון, כי זה
הרוח אשר הוערה עלי היה מעשה אלהים, מענה על קריאתי הנואשת של אמש. „אין
כאלהים!” קראתי, ואבך בנחת-רוח; לעתים החרשתי ואקשיב לקול השאון אשר על
המעלות. לסוף קמתי ואצא; נמלטתי באין רואה מעל המעלות ואגיע, מבלי הפגש
באיש, עד דלת המוצא.

הרחובות התנוצצו מפני הגשם אשר ירד בבקר; השמים, אשר מראה אפר להם, השפילו
להשתרע על פני העיר,—אין אף קרן אחת של אור שמש!—איזו שעה כעת? נגשתי,
כדרכי, אל בית מועצות העיר, ואראה כי הגיעה חצי השעה התשיעית. עוד לי לחכות
שתי שעות; לפני השעה האחת עשרה אין כדאי גם להכנס אל בית-המערכת; עד השעה
ההיא מוכרח הייתי להתהלך ברחוב ולחבל תחבלות למצא לי ארוחת-הבקר. הייתי
מובטח, כי כעת לא אהיה עוד רעֵב מדי עלותי על משכבי: הימים ההם, תודה לאל,
חלפו להם! כל זה אך חזיון-חלום כהה שכבר עבר ובטל; עתה אשוב לעשות חיל!

בין כה וכה החלותי להתבייש בשמיכה הירוקה; הן לא אוכל להרָאות לפני העוברים
ברחוב עם צרור אשר כזה בידי! וכי מה יחשבו אדותי? ואחל לשית עצות בנפשי,
אולי אוכל לשאתו אל איזה מקום למען תתו למשמרת. פתאֹם עלה במחשבתי כי אוכל
ללכת אל החנות של _זֶמבּ_ ולבקש שיליטו אותו בניר, כי אז יהיה מראהו יותר
נאוה. נכנסתי אל החנות, ואציע לפני המשרת את בקשתי.

בתחלה שם עיניו בשמיכה, ואחר כך בי; נדמה לי כי הוא משך בכתפיו בבוז, מדי
קחתו מידי את הצרור, ואמלא חמה.

—אל נא! הוֵה זהיר!—קראתי אליו.—פה לוטות שתי קערות-גביש יקרות; את הצרור
הזה יוליכו לעיר סמירנה.

הדברים האלה הועילו, ויעשו רושם אשר לא יחלתי לו. המשרת בקש סליחה בכל
תנועה מתנועותיו על אשר לא פלל כלל, כי בשמיכה זו נמצאת סחורה כל כך יקרה.
אחרי אשר גמר, הודיתי לו בער טרחתו, בהעמידי פנים כאִלו לא זאת לי הפעם
הראשונה לשלוח סחורות כמו אלה לסמירנה; הוא פתח בשבילי את הדלת, ומדי צאתי
השתחוה פעמים.

הלכתי לנוד בסטוֹרטוֹב, ואעבור בין מוכרות-פרחים. השושנים האדמדמות הכבדות,
אשר עליהן בערו בברק אדמוני גס בלחלוחית הבקר, עוררו בקרבי תאוות של
חטא—לגנוב איזה מן הפרחים; בצדיה שאלתי למחירם, למען אתקרב אליהם יותר.
ואגמור בדעתי לקנותם כאשר תהיה האפשרות הראשונה, בלי שום אחור; אולי יעלה
בידי לחשוך קצת כסף למשמרת לתכלית זו. כאשר עליתי לבית-המערכת, היתה השעה
העשירית. איזה איש, ובידו מספרַים, חפש בעצלתים בגל של עתונים ישנים; העורך
לא בא עוד. מסרתי לאיש את כתב-ידי, בארתי לו את תכונתו המיוחדה, ואבקשהו
במפגיע לתתו דוקא על יד העורך בעצמו, תכף אחרי בואו. ואנכי אבקרהו אחרי כן.

—טוב הדבר! אמר בעל המספרים, ויוסיף לחפש בתוך העתונים. נדמה לי, כי הוא
התיחס בקרת-נפש יותר מדי אל הענין הזה, אך לא הגדתי לו דבר, ואשתחוה ואצא.

עוד הפעם עלי לאַבד זמני לבטָלה. לוּ נטהרו, למצער, פני השמים!—היום היה
יום סגריר נורא, בלי גשם ורוח; בידי הנשים היו מוכנות שמשִׁיות, ומראה
מצנפות-הצמר שעל ראשי האנשים היה קודר מאד. שבתי אל השוק להתהלך בין טורי
השושנים.

פתאם הרגשתי על כתפי מגע יד. אחד מרעי, „איש-חמודות” כנוּיו, ברכני לשלום.

—שלום,—עניתי בנגון של שאלה, כי חפצתי לדעת מהר, מה חפצו מאתי. לא אהבתי את
„איש-חמודות” זה.

הוא שם עין על צרורי החדש אשר תחת זרועי, וישאל:

—מה זה אתך?

—הנה קניתי לי אצל זֶמבּ אֶרג לתלבושת,—עניתי בקול כמתהדר:—הן אי-אפשר
להתהלך תמיד לבוש-קרעים; כל איש צריך לשים לב במדה ידועה לחיצוניותו.

הוא הביט עלי בתמהון.

—ומה שלומך?—שאל בעצלתים.

—טוב לי יותר מאשר אפשר לשער.

—היש לך איזה עסק תדירי?

—עסק?—שאלתי כמתפלא.—אנכי עורך חשבונות בבית המסחר של כריסטי.

—הנה כי כן!—אמר, וירתע קצת לאחר.—מאד מאד ישמח לבי בגללך! רק הזהר נא, שלא
יקפח את שכרך! היה שלום.

—הוא סר מעלי; אך תכף שב, ויאמר, בהראותו במטהו על צרורי:

—אנכי אוכל להציע לפניך את החַיט שלי. חיט טוב מאיזַקסֶן לא תמצא. הגד נא
לי מקום משכנך, ואשלחהו אליך.

הדבר הזה לא הפיק ממני רצון ביתר שאת. איזה זכות יש לו להתערב בענין לא לו?
מה זה נוגע אליו, מי מן החיטים יתפור את תלבשתי?—באתי לידי התמרמרות למראה
זה האיש הריק, המתיפה והשבֵע, ואזכירהו בדברים גסים למדי על אדות עשר
הקרונות, אשר לא החזיר לי עד היום.

הוא עוד לא הספיק לענות, ואני ככר נִחמתי, נבוכותי, ואשפיל את עיני. באותה
שעה חלפה אשה על פנינו; נטיתי הצדה, ואשתמש במקרה הזה למען השתמט.

איפה אבלה עתה את שעותי? לשבת בבית הקַהוָה אי-אפשר, באין פרוטה לפורטה;
ואף מכיר אחר לא היה לי, שהייתי יכול להכנס אליו באותה שעה. שוטטתי בלי דעת
ברחובות העיר, סבותי את כל הדרך מן השוק ועד „הגבול”, קראתי את גליון העתון
שנדבק זה עתה על העמוד, ירדתי ברחוב קַרל-יוהַן, ואסב הצדה, ואשים פעמי אל
שדה הקברות, ושם מצאתי לי מקום שָׁקט על הגבעה, אצל בית-התפלה.

שם ישבתי בלי נוע, עטוף-רטיבות, ואהגה, ואנמנם, ואקפא מקור. העת עשתה
דרכה.—אכן, הבאמת פיליטוני הוא מעשה ידי אמן? מי יודע, כמה שגיאות תמצאנה
בו? אולי ישליכוהו ככלי אין חפץ בו, פשוט בתכלית הפשיטות,—כן, ישליכוהו!?
אולי הוא כתוב בסגנון רגיל מאד, או גם רע לגמרי? מי זה לידי יתקע, כי אינו
מונח ברגע הזה בתוך הסל?

בטחוני התמומט. נתרתי ממקומי, ואצא במרוצה משדה-הקברות.

הלאה, באַקרסהַגֶן, בחלון של מתקן-שעונים ראיתי, כי זה עתה הגיעה רק השעה
השתים עשרה. הדבר הזה הביאני לידי יאוש גמור, יען הייתי בטוח ומובטח, כי זה
כבר עבר חצות היום; ולבקש את העורך קודם השעה הרביעית—אך עמל שוא הוא. גורל
פיליטוני מלא את לבי בהרגשות כהות. יותר שחשבתי אדותו, התגבר בי הספק, אם
יכלתי לכתוב דבר-חפץ בהיותי כמעט אחוז בחבלי שנה, נים ולא נים, מבולבל מפני
הקדחת. כל זה היה אפוא רק הונאת עצמי, ואך לשוא השתעשעתי כל הבקר בשרעפים
משמחי לב!

הלכתי דרך אוּללֶבוֹלדבֵין, ואצא אל כר נרחב, ואחר כך נטיתי אל מבוֹיות
צרים ומשונים שעל יד בתי-מַשׂורת-העצים, ואסור אל איזה גני-ירק, ולסוף
יצאתי אל דרך המלך, אשר נעלמה מרחוק; אך פה עמדתי ואחליט לשוב. הייתי מורתח
מרוב ההליכה, ואתנהל לאטי אל העיר, בהשפילי ראשי.

פגשתי בשתי עגלות טעונות חשש; העגלונים שכבו מלמעלה, ופניהם למטה, ויתנו
בשיר קולם; שניהם היו גלויי ראש, ופניהם חכלילי-לחיים, שאננים. לי נדמה, כי
יש את נפשם לפטפט עמדי, להשמיע כלאחר יד איזה דברי-רֵעות או מהתַלה, ואקרב
אליהם. אחר מהם שאל, מה זה אתי תחת זרועי.

—שמיכה,—עניתי.

—ואיזו שעה עתה?—הוסיף לשאל.

—אינני יודע; בודאי השעה השלישית.

אז מלאו שניהם צחוק פיהם, ויסעו הלאה. ובו ברגע חשתי כאב באזני מפני
הכאת-שוט, ומגבעתי צנחה מעל ראשי; העלמים הצעירים לא יכלו לעזבני מבלי
התקלס בי.

נדהם, תמכתי בכפי את ראשי. ואחר מצאתי בקצה התעלה את מגבעתי, ואוסיף ללכת
הלאה. בהַנסהַאוּזֶן נודע לי מאחד העוברים, כי כבר הגיעה השעה החמישית.

השעה החמישית! נשאתי רגלי וארוץ אל בית-המערכת. אל נכון כבר הלך לו
העורך.—הלכתי אף רצתי חליפות, נכשלתי בעגלות, העברתי במרוצתי הולכי-רגל
ועגלונים, וכמטורף דאיתי קדימה, בפחדי פן אאחר המועד. קפצתי לתוך
מבוא-החצר, ואעלה בקפיצות אחדות על המעלות, ואדפק בדלת.

אין קול ואין עונה.

הוא הלך! הלך לו!—אמרתי אל לבי.—הנני אוחז בכף המנעול. הדלת נפתחת; אני
מתדפק שנית ונכנס.

העורך יושב אל השלחן, פניו מפנים אל החלון, והנהו כותב דבר מה. כשמעו את
גניחותי, הוא פונה אלי כלאחר יד, מתבונן בי, מנענע בראשו ואומר:

—עוד לא הספקתי לקרא את מאמרך.

—מאליו הדבר מובן, אדוני, אין אני מאיץ. אולי בעוד יומים...

—נראה איך יפול דבר. בכל אופן, אַדרֶסתך ידועה לי.

ואני שכחתי כליל להודיעו, כי אין לי עוד כל אדרסה.

קבלת הפנים נגמרה; הנני משתחוה ויוצא. התקוה מתלקחת בנפשי מחדש; עוד לא אבד
דבר—להפך, אפשר כי עוד הכל יעשה יפה! ואשוה בנפשי את הבית-דין של מעלה,
החורץ משפט בו ברגע, כי עלי להשתכר בפיליטוני עשר קרונות.

אולם אנה אני בא, איפה אסתר בלילה? הנני חושב כה וכה, אולי יש איש אשר יוכל
להביאני בצל קורתו, והשאלה הזאת מעסקת אותי כל כך, עד כי אני עומד באמצע
הרחוב... הנני שוכח את התבל ומלואה ועומד כתורן בלב ים, אשר סביבו רועשים
ומתגלגלים הגלים.—נושא העתונים מציע לפני גליון ה„ויקינג”. כמה מגוחך
הדבר!—אך הנה אני מתבונן סביבי, ואימה נופלת עלי: לפני עוד הפעם החנות של
זמב.

אני נוטה הצדה, מסתיר ככל האפשר את הצרור וממהר ללכת הלאה ברחוב בית התפלה,
במבוכה ויִראה: לוּ רק לא יראני אותו המשרת!—הנני עובר דרך אינגֶברֶט על יד
התיאַטרון, נוטה לצד המצודה, ויוצא אל חוף הים; ופה אני מוצא לי ספסל וצולל
עוד הפעם במחשבות.

באמת, איפה אמצא לי מקלט הלילה? האמנם אין בעולם שום חור, שאוכל להתכנס
לתוכו, למען צאת לעת הבקר?

גאותי לא נתנתני לשוב אל מעוני הישן; אף גם לא עלתה על דעתי כלל לחלל דברי.
את הרעיון הזה, כשהוא לעצמו, חשבתי לרעיון-קלון, ואצטחק ברצון מדי זכרי את
הנדנדה.

ופתאם והנה, הודות לחבור הרעיונות, נמצאתי בחדר בעל שני חלונות, אשר שכרתיו
לפנים בהֶגדֶהַאוּגֶן; על השלחן עומדת קערה, ובה לחמניות שמנות וצלי לוקח
לב, מעלה אֵד; ופה גם מזהירה מטפחת לבנה כשלג, מסמא את העינים גל של פרוסות
לחם, וכלי זהב מתנוצצים. והנה נפתחה הדלת, ותכנס בעלת הבית ותציע לפני
לסעוד את לבי...

דמיונות של הבל!—הוכחתי לעצמי, כי לוּ אכלתי כעת, אזי עוד הפעם היה ראשי
סחרחר, הקדחת היתה מושלת במוחי, ומוכרח הייתי להלחם בשרירות לבי הקודמת
ובתאוותי הטפלות.—לא אוכל נשֹא כל מאכל,—טבעי בכך; אנכי נבראתי באופן אחר
לגמרי מאשר נבראו כל בני האדם; אני יחיד במיני.

אין לדאג אדות מקלט. עוד לא רד הלילה, ובאופן היותר רע אפשר ללון ביער; כל
ככר העיר כלו ברשותי הוא; הלילות עודם חמים למדי.

לפני השתרע הים במנוחה כבדה. האניות והמעברות בזויות-המראה האריכו למעניתן
על פני כר העופרת, ותמתחנה רצועות ימין ושמאל; עשן אניות-הקטור התאבך
בעמודים כבדים כצמר, והלמות המכונות נשמעה חרש באויר הלח. אין שמש, אף אין
רוח; העצים רטובים, הספסל אשר תחתי קר וחלקלק.

העת אחזה דרכה, ואני הוספתי להגות, בהתעלפי מלֵּאות ובהתמוגגי מפני הקור,
אשר השתפך על גבי. עיני החלו להתעצם, ואישן.

כאשר קמתי משנתי, היה חושך סביב; מבולבל, קפוא, אחזתי את צרורי ואברח.
מהרתי לרוץ יותר ויותר, ולמען החם את גופי מחאתי כפים ואחכך את רגלי אשר
היו לעץ. לבסוף הגעתי במרוצתי עד סוכת שומר-המכַבים. היתה השעה התשיעית:
אכן ישנתי זמן רב.

מה לי לעשות עתה? הלא צריך סוף סוף להסתופף באיזה מקום! עמדתי ואביט על
סוכת השומר: אולי אצליח לסור בלי משים אל המסדרון, אם אכַון את שעת הכושר,
כאשר יפנה אלי המשַׁמֵר עורף.—הנני עולה למעלה ומנסה לבא בדברים עם
המשַׁמר; הוא עומד הכן ומחכה לאשר אֹמר לו.

זה הקרדום המורם, המָפנה אלי בלהבו, פועל פעולה איומה על עצבַי; נאלמתי
מפחד למראה כלי-הזין, ובהכרח נרתעתי לאחור. אינני מדבר דבר, אבל אני ממהר
לנוס בכל כחי ומעביר כפעם בפעם את כפי על מצחי, כאִלו שכחתי דבר מה. למטה,
בצלע-הרחוב, הנני מרגיש את עצמי חפשי, כאִלו נצלתי זה עתה מסכנה נוראה,
והנני מוסיף לרוץ הלאה.

הייתי מדוכדך מקור, מרעב ומפחד; במצב כזה נשאוני רגלי הלאה, ברחוב
קרל-יוהן, ואחרף בקול רם, מבלי שים לב כי דברי הגיעו לאזני העוברים. בבואי
אל בנין בית-הנבחרים, תכף כהגיעי עד הפֶסל הראשון, עלה פתאם על זכרוני צַיר
אחד, אשר הצלתיו פעם ממכת לחי, ואחר כך בקרתיו איזה פעמים. הכיתי כף אל כף,
ירדתי הלאה בטוֹרדֶנסקיֶלדסהַדֶה, ואחרי מצאי דלת שעליה הכתובת: „זַכַריס
בַּרטֶל”. דפקתי בה.

הוא יצא לקראתי; ריח שכר וטבּק נדף ממנו.

—שלום לך,—אמרתי.

—ערב טוב. האתה הוא?—אולם מדוע זה אֵחרת כל כך לבוא? לאור מָאוֹר מלאכותי
אין זה עושה רושם כלל. למן העת ההיא ציַרתי ערמת חשש, גם משחתי איזה מן
התמונות בצבעים. צריך היית לראות ולהתבונן ביום; אך כעת אין זה עושה רושם
כלל.

—בכל זאת הראני נא,—אמרתי לו; אם כי לא הבינותי כלל באיזו תמונה הוא מדבר.

—כעת אי אפשר הדבר!—ענה הוא.—הכל יתראה כמו צהוב! ובכלל אין כדאי, כי
אורֵחה יושבת עתה אצלי...

—כן, כמובן.

ברכתיו בשֵׁנה ערבה, ואצא.

ובכן, נשארה לפני רק עצה אחת: ללון ביער. לוּ רק לא היתה האדמה לחה באופן
כל כך איום! אחזתי בשמיכה, ולאט לאט הסכנתי עם הרעיון: לישון תחת כפת
השמים. כבר הרביתי כל כך לענות כחי בתורי אחרי מקום ללון, עד כי נחשב בעיני
לתענוג—להשלים עם מזלי ולשים קץ למרוצתי לבלי הועיל.—הלכתי אל השעון של
האוניבֶרסיטה ואראה, כי היתה השעה העשירית, ואשוב שנית אל העיר
התיכונה.—בהֶנדֶהַאוּגן עמדתי אצל חנות-מכלת, אשר בחלונה הוצגו מיני מאכל.
על-יד לחמנית צרפתית עגולה שכנה חולדה ותישן שנתה; אצלה עמד סיר של שומן
וצלוחיות אחדות עם בלִילה. עמדתי, ואביט על המאכלים, אך מיד התעוררתי ואמהר
לסור הלאה...

הלכתי לאטי, צעד אחר צעד, עד הגיעי אל יער-התדהרים העירוֹני, ואחר נטיתי מן
הדרך ואשב להנפש. אחרי כן החילותי לתור אחרי מקום מכשר ללון; צברתי חציר
מלא חפנים, ועל גבעה קטנה, במקום יבש ביותר, הצעתי לי משכב, ואחר כך גלותי
את הצרור ואוציא את השמיכה. הרגשתי את עצמי עיף ומדוכא מרוב הדרך, ועל כן
שכבתי תכף לישון; אך זמן רב התהפכתי מצד אל צד, בשביל לשכב באופן היותר
מכשר; אזני עוד כאבה, כי צבתה מהמכה אשר הֻכתה, ולא יכלתי לשכב עליה. את
נעלי פשטתי ואקפלם בניר של זֶמבּ, ואניחם מראשותי.

עלטה נהדרה שררה מסביב; בכל הס. אך הרחק, מלמעלה, נשמעה הזמרה הנצחית, יללת
הרוח, המיה רחוקה, דוממה, בלתי נפסקת. אולי היו אלה סֻמפוֹניות של העולמות
המרחפים ממעל לי, הַרמוֹניות של הספֵירות.

—לעזאזל!—קראתי, ואתן קולי בצחוק גדול, למען התעודד.—הלא אך יַנשוּפים הם
אלה!

כפעם בפעם קמתי, ואשוב לנפול על הארץ, ואתאבק ואתענה בפחד וקצף, ורק לעת
בקר נתתי שנה לעיני.

       *       *       *       *       *

כאשר פקחתי את עיני, כבר האיר יום בהיר; נדמה לי, כי כבר הגיע חצות היום.
הנעלתי את נעלי, ואקח-את השמיכה, ואשוב העירה.

גם הפעם לא זרחה לי השמש,—כל גוי קפא מקור; רגלי התאַבנו, ועיני החלו
לדמוע, כאִלו לא יכלו עוד נשא את אור היום.

היתה השעה השלישית. הרעב כבר החל להציק לי בחזקה; כחותי הלכו הלך ורפף,
וארגיש לעתים גועל נפש. הלכתי לאטי אל בית-התמחוי לעם; אך אחרי קראי את
פֶּרֶט-המאכלים התלוי על הקיר, משכתי בכתפי, כמו דבר אין לי עם המאכלים
האלה. אחר כך שמתי פעמי אל מגרש בית-הנתיבות.

פתאם והנה ראשי סחרחר; פניתי ללכת הלאה, בהתאמצי החלה לבלי שים לב לזאת, אך
תכף הורע לי יותר ויותר, ונאנסתי לשבת על סולם. נדמה לי כי האדמה כמו
מתמוטטת מתחת לרגלי, או כאילו נִתק איזה פתיל במוחי. שאפתי אל קרבי אויר
פעמים אחדות, ואשתומם בעצמי למצבי. אולם כח-ההכרה לא עזבני, כי מדי עבור על
פני איזה ממיודעי הכרתיו מיד, ואקום ואשתחוה.

ומה זה אפוא קרה אותי, נוסף על כל הראשונות? האם אלה תולדות השֵׁנה על
הקרקע הלח, או מפני שלא טעמתי עוד הבקר כל אֹכל?—לא, אך סכלות היא להוסיף
לחיות חיים כאלה, חי ה'! בא מועד, בא מועד לשים קץ להם!

לפתע פתאם עלה במחשבתי לשאת את השמיכה, של הַנס פַּאוּלי, אל מרתף „הדוד”.
הן אוכל לתתה בעבוט בעד קרונה, לאכל שלש פעמים ארוחת הבקר ולהתפרנס בצמצום
איזה זמן שיהיה. בפני הנס פאוּלי אפשר תמיד להפיח איזה כזב.—כבר הייתי בדרך
אל המרתף, אולם עמדתי על יד המבוא, ואניע בראשי, ואשוב אחור.

ויותר שהתרחקתי מן המקום ההוא, כן רבתה שמחתי על אשר יצאתי כמנצח מן הנסיון
הזה. זאת ההכרה, כי עודני זך וישר, עודדה את רוחי ותמלאני גאון: הן אני
דומה כמעט ללוח לבן כשלג בתוך גלים ושבבים נאלחים של שֶׁבר-אניה! לאכל הון
זרים, ולהבליע יחד עמו גם את הבוז אל עצמי, לטמא את הנפש במעשה המכוער
הראשון, לקרא לעצמי בשם איש-מרמה ולהיות כובש פני בקרקע לשמע המשפט שאחרץ
על נפשי,—לא, לעולם לא! ואמנם כזאת גם לא יכלה כוָנתי להיות. דבר זה או
כיוצא בו לא עלה על דעתי כלל; שום איש אינו יכול להיות אחראי בעד מחשבות
מקריות, נפזרות, ביחוד בשעה שראשו כואב והוא כל כך מיוגע אחרי סחבו את
השמיכה הזרה הזאת.

אך פה עלה על זכרוני הסוחר אשר בגרֶנלַנדסלֶרֶט, האם אצתי אליו לקבל תשובתו
אחרי שלחי את מכתבי? אף פעם לא ראיתיו, צריך לנסות בלי-אחור; אולי דוקא זאת
הפעם תואיל ההשגחה לשאת פני; הכי מעטים הם בעולם מקרים מצליחים? ואשים פעמי
אל גרנלנדסלרט.

ההתעלפות האחרונה, אשר גרם לי הרעב, החלישה אותי מאד; הלכתי לאט מאד
ונמלכתי בדעתי, מה אֹמר ומה אדבר אל הסוחר. אולי איש טוב הוא; אולי רוחו
טובה עליו, ובעצמו יתן לי קרונה אחת על חשבון המשכורת העתידה; יש אשר אנשים
כאלה מסוגלים למפעלים היותר נדיבים.

נטיתי אל מבוי, מרחתי מפני הכבוֹד את מכנסי ברִיר במקום הברכים, תחבתי את
השמיכה בזוית מאחורי איזה ארגז, ואעבור ברחוב ואגש אל חנות קטנה.

שם ישב איש, אשר דִבק שפופרות מפסות-ניר.

—הייתי רוצה לדבר עם האדון כריסטי,—אמרתי אליו.

—אני הוא,—ענה האיש.

—שמי כזה וכזה; הרשיתי לעצמי לשלוח לכבודו הצעה בכתב על דבר קבלת עבודה
אחת, ואינני יודע עוד תוצאות הדבר.

הוא שנה פעמַים את שם משפחתי, ופתאם נתן בצחוק קולו.—הבט נא,—אמר אלי
בהוציאו את המכתב מצלחתו,—הבט נא בעצמך, אדון, כיצד אתה נוהג במספרים. הן
רשמת על גבי מכתבך שנת 1848!

והסוחר הוסיף לצחק בכל קרביו.

—כן, כמובן,—עניתי במבוכה,—זהו פזור-הנפש, אבל אך מקרה הוא!

—אחת אומר לך: לי נחוץ איש מובהק בחשבונות,—הוסיף הסוחר.—צר לי מאד. כתב
ידך ברור מאד, ובכלל מכתבך...

אי-אפשר, כי אלה יהיו דבריו האחרונים!—אולם הוא החל לדבק הלאה את
שפופרותיו.

—הדבר הזה רע עד מאד,—הוספתי,—אך כזאת לא תהיה עוד שנית. שִׁבוש קל אינו
צריך לעורר ספקות בכשרונותי לעריכת-חשבונות.

—אינני מטיל בהם ספק כלל,—ענה הסוחר.—בכל אופן, בעיני אני היה לשבושך ערך
כל כך מחליט, עד כי גמרתי בדעתי לקבל הצעה של איש אחר.

—ואם כן, המשרה כבר מסורה?

—כן.

—אֵלי! אם כן הדבר, לא נשאר לי עוד...

—לא! צר לי מאד, אבל...

—היה שלום,—אמרתי.

עֶברה אכזריה התלקחה בקרבי. לקחתי את צרורי מהמבוי ואמהר לרוץ הלאה
בחרוק-שנים, בהדפי את העוברים מבלי בקש מאתם סליחה. איזה אדון עמד בלכתו
ויעיר את אזני על הדבר הזה; פניתי אליו, ואשמיע בצעקה באזניו ממש מלים
אחדות חסרות-מובן, ואגיש את אגרופי אל אפו, וארוץ הלאה. הוא קרא בקול
לשוטר, ואני כבר שמחתי בלבי, בתקותי לבוא במהלומות עם זה האחרון, ובכַונה
עצרתי בלכתי; אך השוטר לא בא.

הנשמע אפוא כדבר הזה, כי ירדפו פגעים אחרי איש במדה כזו? למה זה ועל מה זה
כתבתי את הציון 1848? מאין בא המספר הארור הזה?—ובכן, עוד הפעם אני רעב כל
כך, עד כי מעי מתהפכים בקרבי כתולעים, ולאכל לא יעלה במזלי. אל אלהים הוא
היודע, עד מתי עוד! בכל יום ויום הנני מרגיש את עצמי חדל-אונים יותר ויותר
גם בגופי, גם בשכלי; מיום ליום הנני מוסיף לרדת מטה מטה!—כזבתי ככל העולה
על רוחי, מבלי אשר יאדמו פני, רמיתי את אנשים עניים, שלא שלמתי להם שכר
דירתי, כמעט גם גנבתי שמיכה של זר—וכל זה בלי חרטה, בלי מוסר לב! לבי דומה
לפטריה ישנה, שהולכת ונרקבת, בהוסיפה להשתגשג לרחבה.—ומן השמים נשקפת אלי
ההשגחה ונותנת אותי לנפול בנופלים, לגוֹע, בהדרגה מתונה, צעד אחר צעד, מבלי
תעות מן הדרך. ובתהום הגיהנום מתרוצצים מלאכי-חבלה אנה ואנה ומתקצפים על
אשר אינני עובר עברה חמורה, עברה שאין לה סליחה, אשר בשבילה אוּרד משמים
ואמָסר לענויי נצח!

מהרתי יותר ויותר בלכתי, ופתאם, שלא במתכון, נטיתי אל מבוא-חצר מוּאר באור
בהיר ומקושט ברב פאר. דאיתי על המעלות, בהעיפי עין בדרכי בלי משים על כל
פרט ופרט של הקשוטים, הצמחים והפִּתוחים. ביציע השני משכתי בחזקה בפעמון.
למה זה עמדתי ביציע השני? ומדוע זה משכתי דוקא את הפעמון הזה, היותר רחוק
מן הדלת?—אינני יודע.

אשה צעירה, לבושה שמלה אפוּרה[ח] בעלת שביסים שחורים, פתחה את הדלת; היא
הביטה עלי בשים לב, ואחר הניעה בראשה ותאמר:

[הערת שוליים ח: אָפוּר—צֵבע כעין האפר.]

—היום אין לנו דבר.—וכבר חפצה לסגור את הדלת.

איך זה עלה על דעתי להחל לפטפט?—אך הן היא חשבתני לעני מחזיר על הפתחים—ועם
כל היותי עוצר ברוחי אמרתי להוכיח לה טעותה. ואסיר את מגבעתי, ואשתחוה
בכבוד, וכמו בלי שמוע לדבריה אמרתי בסבר פנים יפות:

—סלחי נא, גברת, על אשר צלצלתי כל כך בחזקה, כי לא ידעתי טיבו של הפעמון.
בודאי פה מתגורר האדון החולה, המבקש בָּעתון איש אשר יוכל לטלטלו בנדנדה.

היא עמדה, ותאמין תכף לדברי; דעתה על אדותי התמוטטה.

—לא,—אמרה לבסוף,—פה אין כל חולים.

—אין פה חולה זקן? לטלטל בכל יום, שתי שעות, ארבעים אֵירים בעד כל שעה?

—לא.

—אם כן, הרשיני נא לבקש סליחה עוד הפעם,—אמרתי:—אולי זה ביציע הראשון.
חפצתי להציע בשביל העבודה הזאת איש אחר, שאני דואג לו מאד. שמי וידֶל
יַרמבֶּרג.

השתחויתי שנית ואסור; פני האשה הצעירה אדמו כאש, ומפני מבוכתה לא יכלה לסור
ממקומה, ותעמוד ותביט, כאשר ירדתי מן המעלות.

שבתי למנוחתי, ויהי מוחי צלול. דברי האשה: „היום אין לנו דבר” פעלו עלי
פעולת שֶׁפך מים קרים.—אוי, מה היה לי! כל עובר חושב עתה אדותי: הנה אחד
מאותם המחזירים על הפתחים, שמושיטים להם אוכל אל הפתח!

במֶלְלֶרהַדֶה עמדתי לפני איזה חדר-בשול, אשר נדף ממנו ריח צלי, וכבר הגשתי
כפי אל הדלת, בהתכּוני לבוא, אך נחמתי בעוד מועד, ואסור משם.

כאשר הגעתי עד _סטורטוב_ ואחל לתור לי מקום למנוחה, נוכחתי, כי כל הספסלים
היו כבושים, ואך לשוא סבותי את כל בית התפלה, בבקשי לי קרן זוית. „מאליו
הדבר מובן”,—שניתי ברוח זָעף: „מאליו מובן!”—ואשוב לנוד. סרתי אל השוק,
גמאתי מים מתוך המזרקה, ואלך הלאה, בהניעי את רגלי בכבדות, ואעמוד אצל כל
חלון, ואשגיח בעצלתים על כל עגלה עוברת.

ראשי בער באש, רקותי דפקו קשה; המים אשר שתיתי גרמו לי מכאובים נוראים.

במצב כזה באתי אל שדה הקברות. ישבתי, ואשען בזרועי על ברכי, ואוריד את ראשי
על כפי; בהיות גופי מקופל רָוח לי מעט,—כי רפתה הרגשת המוּעקה בקיבה.

לא רחוק ממני, על לוח של חלמיש, כרע חרש-אבן ויפסל איזו כתובת. לו היו
משקפַים כחוּלות, ולמראהו עלה על זכרוני פתאם מכיר אחד שכמעט כבר שכחתיו,
נושא משרה בבית-השלחן, אשר אך זה לא כבר נפגשתי עמו בבית הקַהוה.—לוּ רק
החרשתי את רגש הבושה ופניתי אליו בבקשה! לספר לו דברים כהויתם—כי מצבי ברע
וכי אי אפשר לי אפילו לסעוד את גויתי האֻמללה! הייתי יכול לתת לו את
גליון-הפתקאות של הגַּלב... כן, יקחהו אֹפל, את גליון הגלב! הן מחירו עולה
כמעט לקרונה שלמה!—במהירות החילותי לחפש את כלי-היקר הזה, אף מצאתיו מהר
בתחתית צלחתי הצדדית יחד עם גליונות אחרים חלקים וכתובים. מניתי את שש
הפתקאות פעמים אחדות, ישר והפוך. למה הן לי? הלא תוכל לעלות עתה על דעתי
מחשבה זרה—לגדל שער זקני? ובאופן כזה הן אשיג חצי-קרונה, חצי קרונה הגונה,
של כסף!—בית השלחן יסגר בשעה הששית; אם כן, אוכל לצפות לפגש את מכירי בשעת
השמינית בבית-הקהוה.

זמן רב ישבתי ואשמח לקראת המחשבה הזאת. העת אחזה דרכה. מלמעלה, בתוך עצי
הערמונים, הָמה הרוח; והיום הגיע עד קצו.

אולי אין זה כדאי—פתקאות של הגלב—בשביל איש צעיר נושא משרה בבית-השלחן?
אולי בצלחתו מונחים שני צרורים גדולים של פתקאות כאלה, יותר נקיות ויותר
דקות משלי? מי יודע!—ואחל למשמש בצלחותי: אולי ימצא עוד איזה דבר בתור
נוספות, אך לא מצאתי דבר.—או אולי אציע לפניו את צוארוני? אנכי אוכל לחיות
בנקל גם בלעדו, אם ארכס את מעילי עד הצואר—מה שכבר עשיתי, באין לי מקטורן.

הסרתי את הצוארון—סמרטוט אשר כסה את כל חזי—, נקיתיו בשַׁרוֻלי, ואקפלהו
בזריזות יחד עם פתקאות הגלב בגליון ניר לבן. ואחרי כן עזבתי את שדה הקברות,
ואלך אל בית-הקהוה.

על בית המועצה נראה אות השעה השביעית. ואסובב את בית-הקהוה, בהביטי על כל
היוצאים והנכנסים. לאחרונה, בשעה השמינית בערב, נגלה איש צעיר הדור בלבושו
מכף רגל ועד ראש, אשר שִׁוה פעמיו אל בית הקהוה. לבי החל לנוע, כאשר תנוע
הצפור בכלוב, ומבלי דרוש לשלומו התנפלתי עליו.

—חצי קרונה, ידידי!—אמרתי בסבר פנים עליזות.—הא לך גם עבוט,—ואתקע לתוך כפו
את הצרור.

—אין לי,—ענה,—חי ראשי, אין—ויהפוך את כיס כספו לעיני.—אתמול אחרתי
בנשף-חשק, ועל כן הנני ריק מכל. האמין נא, כי אין לי מאומה!

—ומה בכך, כאלה וכאלה תקרינה, ידידי!—עניתי. נתתי אֵמון לדברו. הוא לא היה
משקר בגלל דבר-הבל כזה; גם נדמה לי, כי עיניו הכחוּלות רטבו מדמע, בשעה
שהחל למשמש בצלחותיו.—סלח נא לי,—הוספתי:—רוששתי, זה מקרוב!

כבר צעדתי צעדים אחדים, אך הוא קרא לי, בהראותו על צרורי.

—את זאת קח לך,—עניתי.—הנני נותן לך במתנה. פה כל רכושי כלו!—והדברים האלה
כל כך עוררו חמלה בקרבי, כל כך צלצלו באפס-תקוה בין-הערבַּים, עד כי נתתי
קולי בבכי.

הרוח הלך הלך וגבר; העבים שוטטו עקלקלות; ויהי קור וחשך. הלכתי לאט ברחוב,
ואבך; רחמנות אין קץ אל נפשי קרעה את לבי לגזרים, ואשנה את המלים, אשר
הוציאו מקרבי בכל פעם זרם דמעות חדש:—אלי, מה רב היגון! אלי, מה נורא
היגון!

עברה שעה, שעה ממושכה וכבדה. סרתי אל טוֹרבהַדֶה, ישבתי על ספסל לפני איזה
בית, ואתחבא בבִּאה בכל פעם אשר חלף איש על פני. כמשתולל כוננתי מבטי על
המחסנים המוּארים באור בהיר, ששם נוצצו סחורות וכסף. אך לבסוף אמנם מצאתי
לי מנוח בפנה שקטה במזָוה של עצים, בין בית התפלה ובין השוק.

לא! היום לא אוסיף עוד ללכת אל היער, ויהי מה! אין עוד בי כח לזאת, וגם
הדרך רחוקה יותר מדי. טוב טוב לבלות את הלילה באיזה מקום שיהיה! אפשר להשאר
גם פה, במקום שאני יושב עתה. והיה כאשר יציק לי הקור—אתהלך לי מסביב לבית
התפלה. הלא אין לפני ברֵירות רבות.—ישבתי על מקומי באופן היותר מכשר, ואצלל
בתרדמה.

קול השאון נדם מסביב, החניות נסגרו, צעדי עוברים ושבים נשמעו לעתים יותר
ויותר רחוקות, ולאט לאט דעכו האורים בחלונות.

פקחתי את עיני—ואראה לפני תבנית אפלה; על פי הכפתורים, אשר נוצצו בחשכה,
הכרתי כי שוטר לפני, אך בפניו לא יכלתי להתבונן.

—ערב טוב!—אמר אלי.

—ערב טוב!—עניתי.—אימה נפלה עלי, ואקום במבוכה. הוא עמד נכחי בלי-נוע.

—איה מקום מגורך?—שאל.

כדרכי, מבלי חשוב הרבה, אמרתי לו את האדרסה של עלִיָּתי.

אך הוא עוד לא סר ממני.

—האם אני עושה איזה דבר שלא כחוק?—שאלתי במורך לב.

—לא,—ענני,—אך טוב טוב לך ללכת לביתך; פה קר לשכב.

—כן, אמת הדבר,—קר פה.

ברכתיו ברכת לילה טוב, ועל-פי האינסטינקט שמתי פעמי אל מאורתי הישנה. איש
לא יראני, אם רק אעלה בזהירות; ואף גם השלבים לא ישמיעו קול, מלבד היותר
עליונים.

הסירותי על יד הפתח את מנעלי, ואעלה למעלה. דממה שלמה; ביציע השני תִּקתֵּק
השעון, וילד בכה בקול נמוך, ויותר—אין קול. מצאתי את דלתי, סבותי אותה על
ציריה, פתחתי, ואכנס לתוך החדר, ואסגרהו אחרי בלאט.

בַּכל אותה הדמות שהיתה בשעת עזבי את החדר. המסך בחלון הורם, והמטה היתה
ריקה; על השלחן הלבין דבר מה—בודאי היא פתקאתי אל בעלת הבית; אם כן אפוא,
לא היתה פה מעת צאתי.—העברתי בידי על פני הכתם הלבן, ואמשמש, והנה זה,
לתמהוני, מכתב. מכתב?—נשאתיו אל החלון, ובכבדות קראתי בחשכה את האדרסה: אלי
המכתב! „אַ-הַה,—חשבתי,—זוהי תשובה מבעלת-הבית, אִסור לשוב אל החדר הזה
בזמן מן הזמנים!”

בלאט, בלי שאון ירדתי מעל המעלות, בהחזיקי ביד אחת את נעלי ובשנית את
המכתב, ואת השמיכה תחת זרועי. אני נעשה קל מסובין, נושך שפתי פעם בכל בשרוק
השלבים, יורד בהצלחה למטה מעלות אחדות, ועוד הפעם אני עומד על יד
פתח-המוצא. פה הנני מנעיל את נעלי ונח מעבודתי, בהביטי בלי תבונה במרחק. אחר
כך אני הולך ברחוב.

הנני קרב אל פנס של גַז, מניח את צרורי על יד העמוד, ופותח את המכתב לאט
מאד, בלי חמדה.

פתאם והנה כמו ים של אור התפרץ מסביב; הנני מוציא מפי זעקה חלושה של שמחה:
זה היה _מכתב העורך_. הוא קבּל את פיליטוני לעתונו, וימסרהו לדפוס.
„שנים-שלשה תקונים בסגנון... כתוב בכשרון... מחר יודפס... עשר קרונות”.

צחקתי, רצתי ואקפץ ברחוב, ואעמוד כפעם בפעם, ואכרע על ברכי, ואתפלל, ועיני
נשואות למרום; וכך חלפו שעות אחדות.

כל הלילה כלו, עד אור הבקר, שוטטתי ברחובות, ואשנה בכל פעם כמטורף-הדעת
מרוב ששון: „כתוב בכשרון”!

ובכן—זאת היא, במדה ידועה, יצירה ציוּרית, גאונית!

וקרונות—עשׂר!



ב.


עברו שני שבועות; ואני הָשלכתי שנית החוצה.

עוד הפעם אנוס הייתי לכתוב מאמר לעתון בשבתי בשדה הקברות. ובעוד אני עוסק
בזה השמיע השעון את השעה העשירית, ויהי חשך, ונעילת השערים החלה.—אני הייתי
רעב, רעב מאד; מעשרת השקלים לא נשאר זה כבר אף זכר. עוד הפעם לא אכלתי זה
שנים שלשה ימים, וארגיש את עצמי חלש ועיף מפני כתיבתי. בצלחתי היו אתי
אולר[ט] וצרור מפתחות,—וכסף אף לא פרוטה אחת.

[הערת שוליים ט: אולר—סכין קטן.]

כאשר נעלו את שערי שדה הקברות, צריך הייתי אמנם ללכת הביתה; אולם יען אשר
פחדתי פחד אינסטינקטי מפני חדרי האָפל והריק (בפעם הזאת עלה בגורלי לשים
משכני בבית-חרושת עזוּב של רוקע-פחים) גמרתי בדעתי לשוטט ברחובות, ואלך אל
בית-המועצה, ואחר כך ירדתי אל חוף הים ואשב על ספסל, על גשר מסלת הברזל.

עצבוֹני עזבני, כי שכחתי רגע את עניי,—ודעתי התישבה עלי קצת למראה הים, אשר
השתרע בתוך החשך בשלוה ובהדר.—כדרכי מאז, חפצתי להתענג על קריאת השוּרות
שכתבתי זה עתה, אשר נחשבו כפעם בפעם במוחי החולה כדברים היותר טובים בכל מה
שכתבתי מעודי. הוצאתי את כתב-היד מצלחתי, הגשתיו אל עיני ממש, ואחל לקרא
עמוד אחר עמוד. לסוף יגעתי בקריאתי, ואקפל את הגליונות.

מסביב שררה שלות השקט; הים השתפך כתכלת מזהירה, וסביבי נִגלו לרגעים צפרים,
בלי נשמע קולן.—במרחק עומד שוטר על משמרתו; ומלבדו—אין כל נפש חיה, וכל
הנמל ישן שנה של מנוחה שלמה.

עוד הפעם מניתי וספרתי את קנינַי: אולר פגום, צרור מפתחות, ואף לא פרוטה
אחת.

פתאם תחבתי ידי לתוך צלחתי, ואוציא ממנה ניָר. זאת היתה פעולה בלי שום
כונה—פשוט, מפני הזדעזעות העצבים. מששתי ואמצא גליון חלק, ואעשהו
גליל—אלהים הוא היודע מדוע ולמה—ואחבר את קצותיו במהירות, באופן שנדמה לי
כמו מלא, ואשליכהו על המרצפת; הרוח נשאהו הלאה, במרחק לא-רב.

הרעב בשׂרני שנית את בואו. בהביטי על המגלה הלבנה, אשר היתה כמו מלאה
מטבעות, דברתי על לבי כי היא באמת מלאה, ואתאמץ לנַחש, מה הוא הסכום הנמצא
בקרבה, אם מטבעות בעלות עשר פרוטות הן אלה—כך וכך; ואם דינרים... כמה
דינרים היו יכולים להמצא שם? הבטתי על המגלה בעינים פקוחות לרוחה, ואדבר על
לבי להתגנב אליה בלאט ולחטפה.

השוטר גנח פתאם. וגם במחשבתי עלה לעשות כזאת. ואגנח, בהתרוממי מעל ספסלי,
למען יראני. הוא יראה הפעם את המגלה ויתנפל עליה! ויגל לבי בקרבי להוללות
הזאת, ואחכך את כפי, ואגדף את השוטר בכל פה.—הנה כי כן, בליעל, תסֻכל
מזמתך!

נהייתי שכור מפני הרעב.

השוטר נגש כעבור רגעים אחדים, בהביטו לכל עברים ובהשמיעו קול צלצול על פני
המרצפת באדני נעליו המסומרים. הוא אינו נחפז: עוד הלילה גדול בשבילו! איננו
רואה את המגלה, אם כי כבר קרוב הוא אליה מאד.

אַהַה! הנה שׂם עליה עין. הוא עומד ומביט, מגלה לבנה, הגונה. אולי כסף נמצא
בקרבה—איזה סך הגון,—הלא?—הנה הוא מֵרים, המ...! היא קלה, קלה יותר מדי!
אלי איזו נוצה יקרה? הנה הוא פותחה בזהירות באצבעותיו העבות ומתבונן אל
תוכה.

ואני מחאתי בכפי על שוקֵי, ואצחק צחוק גדול בלי-הפוגות, כמשתגע, אך בלי
השמיע קול; צחוק של דממה, חדל-אונים—פנימי, דומה לדמעות עצורות.

עוד הפעם—קול צלצול על פני המרצפת, והשוטר עולה על הגשר. אני ישבתי בדמעות
על עיני, בשאפי רוח בכבדות, ולא ידעתי נפשי מפני עליזות של קדחת. דברתי אל
לבי, ספרתי לעצמי את כל המעשה בגליל-הניר, ואחקה את תנועותיו של השוטר
השוטה, ואסתכל בכפי, אשר גללתיה כמו שפופרת, ואפטפט. „הוא השמיע קול גניחה,
מדי השליכו את המגלה הצדה! מדי השליכו אותה הצדה, השמיע קול גניחה!” הרביתי
להטעים את כל הצחוק והגיחוך שבמקרה הזה, ואשנהו לכמה פנים, ולסוף כליתי:
„הוא גנח _פעם אחת_—כְּחֶה-כְּחֶה!”

בין כה וכה, ויהי חשך אפלה. מנוחה של הזיה ולֵאות של תענוג משלו בי פתאם.
תכלת הים כמו נחרשה מרוח-הלילה, האניות מסביב נדמו לי כתניני-ים, שחורים,
מרעימים פנים.

לא הרגשתי עוד כל כאב, הרעב שקט; להפך, עוד הפעם חשתי ריקנות נעימה
וקלות-גופי. הנחתי את רגלי על הספסל ואשכב; במצב הזה הרגשתי באופן היותר
נמרץ את נועם הבדידות. בנפשי—אין גם עב קטנה, אף לא כאב קל שבקלים; שׂכלי
קם למעלה מן העולם, המחשבות והתאוות.—שכבתי בעינים פקוחות, כמו איזה איש זר
לנפשי: אני בעצמי לא הייתי במציאות כלל.—אין קול ואין תנועה בעלטה—רק מַשק
הים השקט.

אך הנה בני-שחץ שחורים שוחים וקרבים אלי. הם נושאים אותי לארצות רחוקות,
למדינות הים, אל ארמון בת-המלכה אילַיַּלי. שם מחכה לי אֹשר שלא נשמע
כמוהו, שלא עלה כמוהו מעולם בגורל בן-אדם.—היא יושבת בסַלון, המזהיר
מאבני-חן שקופים, על כסא מרופד שושנים צהובות, ומושטת אלי ידה ברגע הפגישה.
אני נגש אליה, כורע על ברכי לפניה, והנני שומע קולה: „שא ברכה מאתי
וממלכותי, האביר! הרבה עתות אביב חלפו, מאז אני מחכה לך; קראתי לך בלילות
מזהירים בזוהר-הכוכבים, בכיתי לזכרך בשעה שאתה התעצבת, ואריק עליך חזיונות
ליל כפעם בפעם, מדי נפלך על פניך באין אונים!” והיפה-פיה אוחזת בידי,
ומנהגת ומעברת אותי דרך סלונים אין קץ, מקום שם המוני עם מריעים ושׂשׂים
למראיה, דרך גנים מלאים אורה, ששם צוהלות ומשתעשעות שלש מאות עלמות
צעירות,—והנה באנו לסלון אחר, ושם הכל מזהיר בזוהר ספירים. השמש מפיץ אור
דרך התקרה השקוּפה, מרחוק נשמעים קולות רבים של מקהלות שׁרים בלתי נראים,
ובאויר מרחפים בשָׂמים משַכרים. אני אוחז בידה—התאוה גורפת את דמי, והיא
מצטחקת למולי ומולכת אותי אל סלון שלישי, מקום שם מבריקים אבני-ברקת ביקר
תפארת אהבים, וידיה עוטרות את צוארי, נשמת-אפה מרחפת על פני, והיא לוחשת:
„ברכתּיך, אהובי! נשקני! נשקני!”

ואני רואה ממעל לראשי את כוכבי השמים, ושרעפי צוללים בים זהרם.

השוטר העירני. עוד הפעם שכבתי על הספסל, משלך בלי חמלה לתוך ים החיים. קודם
כל אחזני רגש תמהון על המצאי תחת כפת השמים. ואחר מלאתי קצף, ואהי נכון
לבכות בזעפי, על כי חי אנכי עוד הפעם!—בשעה שישנתי ירד גשם; בגדי נרטבו,
והקור חדר כל קרבי. החשך גבר כל כך, עד כי לא יכל השוטר לראות את פני.

—נָא-אָ!—קרא אלי,—גש הלאה!

ואני שמעתי בקולו; לוּ צוה עלי לשבת, כי אז ישבתי. כחותי עזבוני כליל; ואף
גם הרעב שב לענותני.

—עמוד נא,—קרא אלי השוטר בלכתו בעקבותי,—הן שכחת לקחת את מגבעתך! אך זה הוא
טפש! טוב הדבר, לך לך!

—אכן נדמה לי אמנם, כאלו שכחתי דבר מה,—אמרתי בלשון עלגים, מבלי דעת
נפשי.—תודתי לך. לילה טוב.

ואחוג, ואנוע, ואלך הלאה.

אַח, לוּ היתה הפעם אתי לכל הפחות פת-לחם קטנה! לוּ רק פרוסה ככף איש,
שהייתי יכול לאכלה אכילה ארעית מדי לכתי!—שויתי בנפשי את אותו מין
לחם-הדגן, שהייתי אוכלו עתה בעונג מיוחד.—מבלתי יכולת לנשא את מצוקות הרעב,
התרגשתי ואתן קולי בבכי: אין קץ, אין מדה ליסורי!

פתאם עמדתי. רקעתי ברגלי, ואגמגם דברי קללה. איך קרא לי השוטר? טפש?—אנכי
אַראהו עד אן מגיעה טפשותי!

שבתי לאחור וארוץ, מבלי דעת נפשי מרוב חמה. כעבור זמן מה נפלתי במרוצתי; אך
זה לא עצרני; קמתי בקפיצה, ואוסיף לרוץ הלאה; אולם בהגיעי עד מגרש מסלת
הברזל עיפתי כל כך, עד כי לא יכלתי עוד לגשת אל הגשר; ואף גם חמתי
שככה.—האם לא אחת היא לי, מה אמר השוטר? אך הלא אי-אפשר להרשות לכל איש
לדבר גסות! אולם, הן הוא לא ידע מי בעל דברו.—ואשנה, בהרגיעי את נפשי: „הן
הוא לא ידע מי בעל דברו”, ואשוב עוד הפעם לאחור. תשוקה יתרה—לרוץ בחשכה
כזו, לחצות ברפש עד מעל לברכים, השד יודע אנה!

והרעב החל שנית לגרמני, למצצני, מבלי תת לי מנוח אף רגע. בלעתי רוקי, למען
הונות את הקיבה, ואף גם נדמה לי כי זה מועיל.

אני המעטתי לאכל עוד במשך שבועות אחדים לפני הקיץ הנוכחי, ומאז הולך רוחי
הלך ורפה. אכן זאת היא העָקה,—כבר אבדו לי כחותי אשר מלפנים, וכל רעבון חדש
עולה לי במכאובים יותר ויותר גדולים! אך ארויח חמשה שקלים, עוד לא אספיק
לאכל די שׂבעי ולחגור כח, והנה עוד הפעם עלי לרעב!

כעת כואבים ביחוד כתפַי וגבי; את הצרבת בחזה סוף סוף עוד אוכל נשא,—אפשר
לגנוח בחזקה, להכפף יותר ויותר;—אך לגבי ולכתפי מה אעשה אפוא?

ולמה זה הורע מזלי כל כך? האם יש לי זכות של חיים פחות מאשר, למשל, לסוחר
הספרים פַּשַּׁה או לפקיד הֶננֶכן?—האם שכמי וידי לא יצלחו למלאכת-הגוף?
האם כבר לא נסיתי לעבוד בתור חוטב עצים במֶללֶרהַדֶה, למען אשתכר לכל הפחות
למחיתי? האם עצל אנכי? האם לא בקשתי כל מיני עבודה, לא הלכתי לשמוע קריאות
של פומבי, לא כתבתי מאמרים לעתונים, לא עבדתי יומם ולילה, לא קראתי בספרים
עד להתחלות? והאם לא חייתי חיים של כילַי, בכלכלי נפשי בלחם וחלב—ברגעי
שׂובע, וכשהימים כתקונם—בלחם בלבד? האם לא רעבתי גם ללחם—ברגעי מחסור? האם
שכנתי מעודי בארמון, או במשכן מרוח ומהודר?—בבית חרשת עזוב של רוקע-פחים,
נדח מאלהים ואנשים, שם עשיתי לי מאוּרה!—באחת, מזלי נשגב ממני, לא אוכל
הבינו!

במחשבות כאלה השתקעתי מדי לכתי, אך לא היה בהן כל צל של תוגה או התמרמרות.

על יד איזה מַחסָן, אשר תריסיו סגורים למחצה, עמדתי בלכתי, ואחל להביט לתוך
הסדק, אך לא יכלתי לראות מאומה. התקצפתי על עצמי בגלל מחשבת-הבל זאת ובגלל
אי-היכלת לרַצות את סקרנותי, דפקתי באגרופי על התריס, ואלך הלאה. במרחק
נראתה לי דמות שוטר, ואחיש צעדי, ואֹמר אליו בלי כל הקדמות:

—כעת השעה העשירית.

—לא, השעה השניה,—ענה הוא בתמהון.

—לא, העשירית,—שניתי אני,—ובהאנחי בזעף, קמצתי אגרופי ואצעק: שמעו נא,
רבותי! כעת השעה העשירית!

הוא חשב רגע, הביט עלי בשים לב, ויקרא בקול שקט:

—בכל אופן השעה כל כך מאוחרה, עד כי הגיעה העת שתשוב לביתך, האלַוה אותך?

טוב-לבו הכלימני; הרגשתי דמעות בעיני, ואמהר לענותו:

—לא, תודתי לך. אנכי רק אחרתי בנשף קצת... בבית-הקַהוה... תודתי לך.

בלכתי מאתו, שׂם את כף ידו למול רַקתו. גודל נפשו של השוטר עורר את לבי כל
כך, עד כי נתתי קולי בבכי: היתכן כי אין לי אף חמשה שקלים, למען העניק לאדם
ההגון הזה? זמן רב הבטתי מרחוק, איך התהלך על פרשת הדרכים; הכיתי בכפי על
מצחי וארבה לבכות, במדה שהרחקתי ממנו. חרפתי את עצמי בגלל עניי, בדיתי את
הגדופים היותר שפלים, ואנָאץ את נפשי בלי חמלה.

באופן כזה הגעתי עד מעוני, אך על יד הפתח ממש ראיתי פתאם והנה—אבד ממני
המפתח.

„הדבר מובן מאליו!—קראתי במרירות—, המפתח צריך היה לאבד ממני, ויהי
מה!”—אנכי גרתי בחצר, אשר בצדה האחד היתה אֻרוה, ומעבר השני—בית-חרשת רוקע
פחים; את השער היו סוגרים מדי לילה בלילה.—שום איש, שום איש לא יוכל עתה
לפתחו: ולמה זה באמת לא יאבד המפתח ממני? הן נרטבתי כאחד הכלבים, רעבתי
מעט, קצת רעבתי, ואף גם עיפתי עד כדי גיחוך,—ולמה זה באמת לא יאבד ממני
המפתח? גם תמיה גדולה היא, כי לא שנה הבית את מקומו, לא נעתק הלאה, אל
השדה, מדי קרבי אליו?—ואצחק צחוק פולח-לב.

שמעתי צהלת הסוסים באֻרוה, ראיתי מבעד לשבכה את חלוני, ובכל זאת לא יכלתי
לבוא פנימה. אם אובה ואם אחדל—צריך הייתי לשוב אל הגשר ולבקש את המפתחות
שאבדו.

עוד הפעם ירד גשם, ואני הרגשתי בחדור זרם אחר זרם אל תחת צוארי.—על יד בית
המועצה עלתה על דעתי מחשבה מוצלחת: לפנות אל השוטרים בבקשה, שיפתחו לי את
השער. תכף הצעתי זאת לפני השומר, בבקשי אותו ללכת מיד בעקבותי.

אך זה לבלי הועיל כלל, יען אין לו מפתחות. מפתחות הפוֹליציה נמצאים
בבית-הפקידות.

—ומה אפוא אוכל לעשות?

—ללכת לבית מלון אורחים וללון שם.

—אין אני יכול ללכת לבית מלון אורחים: אין לי כסף. אחרתי בנשף קצת... בבית
הקהוה... הלא תבין!

עמדנו זמן קט על המעלות, אצל בית המועצה. הוא התבונן בי מכף רגלי ועד
קדקדי. מי הגשם ירדו בהמולה ויגאו.

—לך אל בית המשַׁמרים[י] ואמור, כי נעזב ונודד אתה,—אמר אלי.

[הערת שוליים י: מְשַׁמֵר—עומד או יושב על המִשׁמר.]

_נעזב_? זה לא עלה עוד על דעתי, אכן רעיון נפלא הוא, יקחהו אפל! אני מודה,
מודה לו עד מאד! ובכן אפוא—פשוט לבא ולאמר, כי אני נעזב?

הדבר פשוט מאד...

—מה שמך?—שאל המשַׁמר.

—טַנגֶן. אַנדרֶאַס טנגן.

אינני יודע למה כזבתי. עשתנותי נבוכו, ולא היה בי כח למשול בהם; צריך הייתי
לשקר, בלי שום צורך, על פי עקשות אוִילית, שלא יכלתי להתגבר עליה.

—משלח ידך?

אכן לזאת יאָמר: מן הפח אל הפחת!—משלח ידי? אמנם, במה אני עוסק?—בתחלה
חפצתי לקרא לעצמי בשם רוקע-פחים, אולם נדמה לי כי השם, אשר בדיתי, יותר מדי
עָרב לאזן בשביל איש ממין זה; מלבד זאת, הן אני נושא משקפַים על עיני. בי
נולד החפץ להַראות את כל כבודי; עשיתי צעד קדימה, ואקרא בקול תרועה:

—סופר אנכי בעתונים.

המשמר לטש עיניו עלי, ואני הסברתי פנים כ„יועץ-מִשׂרה” נעזב. הוא נתן תכף
אמון לדברי.—זה היה מחזה נפלא—סופר נעזב, בלילה, בבית המועצה!

—באיזה עתון הנך עוזר, מר טנגן?

—ב„גליון-הבקר”. הלילה, לדאבוני, אחרתי בנשף קצת...

—בזאת אין כדאי לדבר, נכנס לתוך דברי: לגבי צעיר כמוך אין משגיחים דברים
כאלה.—אחר כך קרא לשוטר, ובקומו ממושבו בכבוד אמר: „הוליך נא את האדון הזה
אל היציע המיוחד, למעלה. לילה טוב.”

קור חלף בכל יצורי גוי מדי חשבי על דבר חוצפתי, ואקמץ אגרופי נִכחי. למה זה
צריך היה לערבב בזה גם את „גליון הבקר”! העורך רק יחרוק שניו לשמע
המקרה—כמו שחורק זה המנעול מדי התהפך המפתח.

—הגַז בוער עשרה רגעים, אמר אלי השומר בפתח.

—ואחר יכבה?

—כן, יכבוהו.

ישבתי על המטה, ואשמע בהתהפך שנית המפתח במנעול. לחדר המוּאר היתה צורה
מרֻוחה למדי; הרגשתי את עצמי כבן בית, ובעונג-נפש הטיתי אזני לשמוע אל דלף
הגשם בחצר. אי אפשר היה גם לבדות למעני שום דבר יותר טוב מהחדר הנחמד הזה.

בעונג רב נשענתי על המטה, בהביטי על להבת הגז, ומגבעתי בידי. חשבתי אדות
פרטים שונים של שיחתי עם הפקיד המשַׁמר. זאת היא שׂיחתי הראשונה עם אחד
הפקידים—אבל עלתה יפה! הסופר טנגן—האף אין זאת? גם „גליון-הבקר”! פלחתי ממש
את לבו של האיש הלז ב„גליון הבקר”! אחרי זאת אין להוסיף דבר—הלא?—עד השעה
השניה בלילה ישבתי ברוב פאר ב„גן השעשועים”, ואעזוב שם את מפתחותי, וכיס
הכסף עם אלף השקלים נשאר אצלי בביתי!—הוליך נא את האדון אל היציע המיוחד,
למעלה!

אז כבה אור הגז,—לפתע פתאם, באופן מוזר, מבלי התמעט, כבה. הנני יושב בחשכה
עמוקה, אינני רואה לא את ידי, אף לא את קירות החדר הלבנים. לא נשאר לי אלא
לשכב לישון—ואני פושט את בגדי.

אך לישון לא עלתה לי. זמן רב שכבתי ואביט אל תוך החשכה, זאת החשכה הכבדה,
האין-סופית, הבלתי-מושׂגה. מחשבתי לא יכלה לחבקה. החושך גבר יותר מכפי
שאפשר, וזה הדאיבני. עצמתי את עיני, ואחל לשורר בלחישה, ואתהפך על משכבי,
למען שנות את המצב,—אך לשוא. העלטה בלעה את כל שרעפי ולא נתנה לי מנוח אף
רגע.—ומה אם אמס ואתמוגג תוך העלטה הזאת, ואתלכד אתה יחד?—קפצתי על המטה,
ואפרוש כפי.

חרדה משלה בי, וכל מלחמתי עם עצבַי—לא הועילה כלל. נהייתי קרבן של פנטסיות
היותר אויליות, וזעה כסתני מפני התאמצותי להשיב רוחי אל קרבי.

כוננתי עיני במרחק, ויעל על לבי כי מעולם לא ראיתי עוד עלטה כזאת. כמובן,
הנני נמצא עתה בעלטה מיוחדה לגמרה, בתוך אֶלֶמֶנט איום, אשר עד היום לא היה
לשום איש אף מושג קל שבקלים ממנו. ואתענה באופן שאין לספר.

גוּמה קטנה בקיר, אצל מטתי, הסבה אליה את כל לבי. מששתי אותה, נשבתי בּה,
ואחל לחקור על דבר עמקה. ברור היה בעיני, כי זה לא היה חור פשוט—זה היה
איזה חור מיוחד, פִלאי, אשר עין לא שזפתו עוד. ומבלי דעת נפשי מפני אימה
וסקרנות, הוצאתי מצלחתי את אוֹלרי הפגום, בחפצי להוָכח כי החור הזה איננו
חולף בעד הקיר ואינו יוצא אל החדר הסמוך.

שכבתי שנית כאלו למען אישן, ובאמת—למען הלחם עם העלטה.—הגשם חדל, ובכל השלך
הס. ברחוב נשמעו פתאם צעדים מדודים, ואני לא שקטתי עד אשר הכרתי את השוטר
בהליכתו.

אז ספקתי כפי ואתן קולי בצחוק. האח, מה טוב! מצאתי מלה חדשה.—קפצתי על
מטתי, ואמר:

—המלה הזאת לא היתה עוד מעולם, אני בעצמי חברתיה. קוּבָּאַה! כן, הלא זאת
מלה נכונה של אותיות נכונות! בן-חיל! מצאתי מלה; יש לה ערך רב
בדקדוק-הלשון! קוּבָּאַה!

ובפקחי את עיני לרוחה, מלא השתוממות על המצאתי, צחקתי בקול, ואחר החלותי
ללחוש: הן אפשר להקשיב לדברי, וההמצאה הזאת צריכה להשמר בּסוד גדול!

עוד הפעם הייתי במצב של תמהון-לב עלז, שבא מרעב, עוד הפעם הרגשתי את עצמי
ריק וחפשי מכל מיני ענויים, ועוד הפעם אבדה ממני כל יכלת למשול בעשתנותי.

החלותי לשית עצות בנפשי. ויהי מה, צריך למצא את הוראתה של המלה החדשה הזאת:
היא איננה עיר, אף לא חיה; זה ברור מאד.—אחרי אשר נמלכתי היטב בלבי מצאתי,
כי הוראתה אינה יכולה להיות גם ארמון תלוי באויר, אף לא צאת השמש.—אולם זה
לא יקשה כלל, למצא הוראה בשביל מלה נהדרה כזאת. צריך רק לחכות קצת—וההוראה
הזאת תעלה מאליה על דעתי, ובין כה אפשר לישון.

שכבתי על המטה, ואצחק, ואגמור בדעתי לבלי הוסיף עוד להגות במלה אשר
מצאתי.—אך רגעים אחדים עוברים, והנני בא שנית במצב פרוק-העצבים. המלה מעַנה
אותי, קורעת לבי לגזרים, מוסיפה בכל פעם לשוב לעלות על זכרוני, פורשת
ממשלתה על כל הכח החושב שלי—ואני הוגה בעיון.—עד הנה חשבתי רק במה ש_איננה_
יכולה להורות, אך הן צריך לחשוב תחלה מה _יכולה_ היא להורות. „אולם אין
רע!” קורא אני בקול, וחוזר וקורא, כי אין בזה כל רע.—המלה, תודה לאל,
הומצאה, וזה כל העקר. אפשר לי להרָגע.

אך המלה הבלתי-שכיחה אינה נותנת מנוח. הנני קופץ ממטתי, אוחז בראשי בשתי
ידי ומחל לדבר על לבי בקול:

—הן לא תוכל להיות הוראתה אֶמיגרַציה או פַבריקה של טבּק! לוּ כן היה, כי
אז כבר מצאתי בזאת מרגוע. לא, המלה הזאת צריכה להביע איזה ענין רוחני: רגש,
מצב-נפש,—היתכן כי לא היה הדבר ברור בעיני עד כה?

ואני מחל לחשוב על דבר רגשים וכל מיני מצב-נפש, ופתאם נדמה לי כי איזה איש
מן הצד מתערב בשיחה, ואני עונה לעמתו בעָברה:

—„רָקֹק”? אכן לא, במחילה מכבודך; האם לטפש הנך חושב אותי, או מה? „צמר”?
לך לעזאזל! הלא מגוחך הדבר! הבאמת מחויב אני להסכים לכך, כי קוּבָּאַה
הוראתה—צמר? אני אני המצאתי מלה בשבילי, ויש לי צדקה גמורה לתת לה את אותה
ההוראה, אשר תעלה על דעתי אני! כפי שידוע לך, הטפש, אין אני יודע עוד בעצמי
מה טיבה של המלה הזאת!

אך הנה מוחי הולך ונהרס עד היסוד. הנני קם והולך לבקש מים. אינני צמא, אך
ראשי בוער כמו באש, ונחוץ לי לקררו.

אחרי שוב רוחי אל קרבי שכבתי עוד הפעם ואנסה לישון, יהי מה שיהיה. זמן רב
שכבתי בלי-נוע, בעינים עצומות, אבל רק הזעתי וארגיש דחיפות, אשר יחד אתן
הסתער דמי בכל עורקי.

לא, זה היה הרגע היותר נפלא, כשחִפש כסף במגלה! הוא גנח—כְּחֶה-כְּחֶה!...
האם לא הוא הוא אותו שעבר על יד החלונות?... ספסל... אבני-חן כחולים...
אניות...

פקחתי את עיני. למה זה אני עוצם אותן, אם לא אוכל לישון?—ומסביב עודנה
משתרעת אותה העלטה, אותה הנצחיות השחורה, האין-סופית, אשר לשוא מנסות
מחשבותי המַמרות לחבקה. אל מה אַשוֶנה?—ואני משתדל בכל מאמצי כחי למצא מלה
שתהי שחורה למדי בשביל העלטה הזאת, מלה כל כך איומה, אשר מדי הביעי אותה
צריכות שפתי להפוך שחור.—הה, אלי, מה רב החשך!

ואני מוכרח שנית להגות בנּמל ובאניות ובבני-השחץ השחורים המחכים לי שם, על
הים. הנם הולכים אלי, הנם רוצים לתפשני ולהוליכני אל ארצות רחוקות ונוראות,
אשר לא דרכה בהן עוד כף רגל איש. הנם מושכים אותי אל התהום, הנם מתנשאים
יחד אתי אל העננים—ופתאם והנה הם נופלים, נופלים...

הוצאתי מפי צעקה נִחרה, ואֹחז בפאת המטה. נסיעה מסוכנת נסעתי באויר, כמו
איזה חפץ מָשלך. תודה לאל כי הספקתי להאחז בקרשים האלה!

—זה הוא המות,—חלף רעיון במוחי,—הנך הולך למות.—ואשכב, ואחל לחשוב, כי תכף
אמות.

לבסוף נתרתי עוד הפעם ממקומי, ואכיח את עצמי תוכחה נמרצה:

—מי זה אמר כי עליך למות?—אם אתה חברת מלה ואינך יכול למצא בשבילה
הוראה—למי הזכות להתערב בדבר?

את דברַי שמעתי ואבין ברור. ההכרה לא עזבתני; זה היה לא חוסר דעה, כי אם
דברי תפל של חלישות ועיֵפות, ומוצאם—רעב.

אך פתאם, כמו ברק, עִורַתני מחשבה, כי אני יוצא מדעתי.—הנני רץ, בהתנודדי,
אל הדלת, מנסה לפתחה, מתנפל עליה פעמים אחדות, כמתאמץ לשברה, מכה בראשי אל
הקיר, מתיפח בקול רם, נושך את אצבעותי ומקלל, מבלי דעת את מי ובשביל מה.

אך שקט בכל; הקירות השיבו כפעם בפעם את קולי אלי בחזקה. ישבתי על הרצפה,
מבלתי יכלת עוד להתמרמר.—אז נגלה פתאם לעיני, מלמעלה, רִבּוּע אָפוּר בקיר,
נגה-אור לבן כהה, הרגשה קודמת של אור היום. הרגשתי בכל נקב מנקבי עור גופי
כי זהו אור היום, ובפעם הראשונה שאפתי רוח ברוָחה. התמתחתי על הרצפה ואבך
משמחה למראה אור-הבקר המחונן הזה, ואתיפח מרגש תודה, ואשק את החלון נשיקות
פורחות ואשתגע, אולם באופן חדש.—כל רוגז כמו הוסר ביד, הכאב והיאוש שקטו,
וכל תשוקות לא היו לי, כי הייתי הגשמה של אֹשר ונחת-רוח. בקומי ובפרשי כפי
אל האור, חכיתי בסבלנות להיות הבקר.

מה נורא היה הלילה הזה! אי אפשר היה לבלי השתומם לזאת, כי לא שמע איש את
השאון אשר הקימותי. אולם, הן נמצאתי ביציע המיוחד, ממעל לכל שאר הכלואים.
אותי חשבו ליועץ-משרה נעזב.—ברוח היותר צוהלת, בכונני עיני מול החלון אשר
הלך הלך ואור, העמדתי פנים כיועץ משרה, כניתי את עצמי „פוֹן-טנגן” ואדבר אל
לבי בסגנון רִשמי. דמיונותי לבשו צורה יותר שקטה ולא הוסיפו עוד
לענותני.—חבל, כי עזב האדון יועץ-המשרה בביתו, בגלל פזור נפשו אשר לא
יכֻפר, את כיס כספו! האם אתרַשה להתכבד לעזור בכבוד ויקר להוד כבוד מעלתו
לשכב על המטה?—וברצינות היותר עמוקה, באלפי צירימוניות, הלכתי אל המטה,
ואשכב.

כעת כבר היה אור כל כך, עד כי אפשר היה להכיר ברור את רשמי החדר, ואחר כך
גם את הבריח הכבד של הדלת. זה שִׂמח את נפשי. חלפה החשכה יחידת-הגַּוָן,
המרגזת, המוצקה, אשר הפריעתני מראות את עצמי; דמי שקט לאט לאט, ובמהרה החלו
גם העינים להתעצם.

קול דופק על הדלת העירני. נתּרתי ממטתי, ואתלבש בחפזון; בגדי לא יבשו עוד
מאמש.

—הואיל נא להודיע אדותך להמשַׁמר,—אמר השוטר.

—אם כן, עוד הפעם דקדוקים!—חשבתי, ולבי חרד בקרבי.

ירדתי למטה אל חדר גדול, ששם כשלשים או כארבעים איש—נעזבים. את כלם קראו
לאחד אחד, כפי הרשימה, ולכל אחד נתנו כַּרטיס ארוחת-בקר בחנם. המשמר פנה
בכל פעם אל השוטר שעמד אצלו בשאלה:

—האם קבל כרטיס? אל תשכח לחלק את הכרטיסים. גם צורתו של זה מעידה, כי לא
ישיב את הכרטיס ריקם.

אני עמדתי על ידם, הבטתי אל הכרטיסים, וחפץ הייתי לקבל גם אני את אחד מהם.

—אַנדרֶאַס טַנגן, סופר בעתונים!

יצאתי מתוך ההמון, וארכין בראשי.

—איך זה הגעת עד הלום, חביבי?

חזרתי על השקר אשר שקרתי אמש—ולא הנדתי גם עפעף. אתמול אחרתי לשבת, אֵחרתי
בנשף קצת... בבית הקהוה... ויאבד ממני מפתח הדלת...

—כן, כן, יש אשר יקרה כדבר הזה! צחק הלז.—הערבה לך שנתך?

—כשנה של יועץ-משרה,—עניתי,—כיועץ משרה.

—מאוד אשמח,—אמר המשַמר, ויקם ממושבו.—שלום.

ואצא.

כַּרטיס! גם לי כרטיס! זה שלשה ימים ושלשה לילות לא בא כל אֹכל אל פי! גם
לי פת לחם!—אך איש לא הציע לפני את הכרטיס, ולבקשו לא היה בי די אֹמץ; זה
היה יכול לעורר חשד.—בראש זקוף למעלה ובסבר פנים של מיליונֶר יצאתי מבית
המועצה.

       *       *       *       *       *

השמש כבר הפיץ די חום; היתה השעה העשירית, והרחובות שוקקו מעוברים
ושבים.—אנה אלך עתה?—הכיתי בכפי על צלחתי, ואמשש את כתב ידי. בשעה
האחת-עשרה אפשר יהיה לשאתו אל בית-המערכת.—עמדתי מלכת, ואסתכל בחיים אשר
המו סביבי; בגדי העלו אֵד.

הרעב כבר נעור, ויחטט וינקר בחזה, דפק וידקור דקירות תכופות, דקות ורפות,
אשר גרמו ענויים נוראים.

האמנם אין לי רֵע, או מכיר, אשר אוכל לפנות אליו לעזרה?—העמקתי לחשוב, ממי
אפשר לי ללות עשר פרוטות? אך שום איש לא עלה על זכרוני. מלבד זאת לא היה את
נפשי כלל לחשוב מחשבות: היום היה כל כך נפלא! כמה שמש ואור סביבי! הלא אך
כים נחמד משתפכים השמים הבהירים ממעל להרים!

מבלי משים שמתי פעמי הביתה.

הרעב ענה אותי באופן נורא. הרימותי שבב-עץ ברחוב, ואחל ללעוס. זה הועיל.
מדוע לא עלתה כזאת על דעתי קודם לכן?

שער החצר כבר היה פתוח. שומר הסוסים ברכני, כדרכו, ברכת בקר טוב.

—מזג האויר טוב היום,—אמר אלי.

—כן,—עניתי, מבלי מצא מלים להמשיך את השיחה.—אולי אבקש מאתו קרונה בתור
הלואה? הוא בודאי היה נותן, לוּ היה לו. מלבד זאת, הן פעם אחת כתבתי בשבילו
מכתב.

הוא עמד לפני נבוך, בחפצו להגיד דבר-מה.

—כן, מזג האויר טוב מאד,—שמע נא, אדוני, את אשר אֹמר. היום אני צריך לשלם
לבעלת-הבית. אולי תוכל לתת לי חמש קרוֹנות בהלואה? רק לימים שנַים, לא
יותר. פעם אחת כבר הואלת לעשות עמדי חסד!

—לא, כעת לא אוכל בשום אופן, אֶנס אוֹלַף,—עניתיו.—כעת לא אוכל. אולי אחרי
כן, אחרי הצהרים.—ובעמל רב עליתי על המעלות...

התנפלתי על מטתי ואצחק בקול גדול.—פוּ, מה משונה מזלי! כבודי נִצל!—חמש
קרונות!—אלהים עמך, חביבי! הן רשות כזאת לך לבקש ממני גם חמש אקציות של
חברה אניות או של אחוזות נחלה למתנה!

והרעיון על דבר חמש הקרונות האלה אלצני להרים את קולי יותר ויותר
בצחקי.—אכן לזאת יאמרו הבריות—מזל של שוטה! מה? חמש קרונות! אָה, מדוע
לא—בעונג רב!... פי! אי מזה נודף ריח כירַים? ריח של רקיק בשר צלוי? געל
נפש!

מהרתי לסגור את החלון, אשר משם נדף הריח הזה, ובהסבי פני אל שלחני הדל, אשר
כתבתי עליו, ובכרעי על ברכי, באין כסא,—השפלתי להשתחות, ואחל לפטפט:—אולי
יואיל כבודו לצות להביא כוס יין? לא?—שמי טנגן, יועץ המשרה טנגן, אחרתי
בנשף קצת... מפתח הדלת...

ועוד הפעם סבוני ויסבבוני רעיונות בלתי מקושרים יחדו. ידעתי כי הבלים אני
מדבר, אולם הבינותי היטב פשר כל מלה ומלה. שניתי בכל פעם אל לבי: „הבל
הבלים”!—ובכל זאת לא יכלתי לחדול.—נדמה לי, כאלו אני מדבר מתוך שֵׁנה.—ראשי
היה קל, בהיר, צלול, כמו גם בינתי—אך אבדה ממני כל עצה למשול בו.

אתיו הנה, רבותי! הביטו! מַלון של ספירים!... אילַיַלי, אילילי! ספה אדומה,
רכה, של משי! מה מאד היא מנשמת בכבדות! נשקני, אהובי, עוד, ועוד!... ידיך
גלילי זהב, שפתיך מתאדמות כמו...—הוי משרת! צויתי להכין לי צלי!

השמש האיר את חדרי. הנה נשמע, איך לועסים הסוסים באֻרוה שבלת-שועל. ישבתי
ואמצץ את השבב, שאנן כילד.

זכרתי פתאם את כתב ידי, ואוציאהו מצלחתי. הוא נרטב; ואמתח אותו לאור השמש
למען ייבש. אחר כך החלותי לטיל בחדרי הנה והנה.

כמה מכוער כל זה מסביב! על הרצפה מתגוללים פה ושם גזרי פחים; אין אף כסא
אחד, אף מסמר אחד על הקיר; הכל הלך לו אל מרתף „הדוד”, הכל אֻכל.
גליונות-ניר אחדים על השלחן, המכוסים בשִׁכבה עבה של אבק—הנה זה כל רכושי.
השמיכה הירוקה אשר על המטה להַנס פאוּלי היא.

הנס פאולי! ספקתי כפי. הנס פאולי פֶּטֶרסֶן, כמובן, יהיה לי לעזר!—הנני
מתאמץ להעלות על זכרוני את מקום משכנו.—האמנם רק עתה עלה על לבי הנס פאולי!
הוא, כמובן, יתקצף,—על אשר לא פניתי אליו קודם!—בו ברגע הנני חובש את
מגבעתי, צובר את הנירות, תוחב אותם אל צלחתי ויורד במרוצה מן המעלות.

—הוי, אֶנס אוֹלַף!—קורא אני בקול אל תוך האֻרוה.—אחרי הצהרים אוכל לעזרך!

בבואי אל בית המועצה הנני רואה כי הגיעה השעה האחת-עשרה, ואני רץ אל בית
המערכת. על יד הדלת הנני בוחן את מספרי גליונותי, מחליק אותם בזריזות
ודופק. הנני נכנס. דפיקות לבי נשמעות לאזני.

האיש בעל המספרַים יושב על מקומו הרגיל. במורך-לב אני שואל אדות העורך. אין
מענה. הוא מוסיף לחתוך במספרים פִּסות של עתוני ערי השדה.

הנני שונה את שאלתי ומתקרב אליו יותר.

—העורך הלך מזה,—אמר הוא לאחרונה, מבלי הבט עלי.

—ומתי יבוא?

—איני יודע.

—ועד איזו שעה בית המערכת פתוח?

על זאת אינני מקבל כל מענה, והנני מוכרח לצאת. בעל המספרים, מדי דברו אתי,
לא הביט אף פעם אלי, אם כי הכירני תכף בקולי.

—הנה לידי כך באת,—אמרתי בלבי:—פה עוינים אותך כל כך, עד כי אינם רוצים עוד
גם לדבר עמך!

האמנם כל זה על דעת העורך? אמנם הייתי עליו לטורח, מרבה להכיל. למן
הפיליטון האחרון המפורסם, בעל עשר הקרוֹנות, מלאתי את פני שלחנו כלו
במאמרים שלא יצלחו למאומה, אשר קרא אותם בתכיפות, ובתכיפות החזירם לידי.
כעת, מאליו מובן, הוא מתאמץ להפטר ממני בדרך כבוד.

הלכתי בדרך העולה אל הומַנדסבִּיָן.—הנס פאולי פטרסן הנהו סטודנט, מזרע
אכרים; הוא מתגורר בעלית-הבית, בגובה חמשה סולמים; הנס פאולי פטרסן איש עני
הוא.—ואולם אם יש לו קרוֹנה, בודאי יתננה; זה כל כך נכון, כאלו היא מונחת
כבר בצלחתי.

במשך כל הדרך שמחתי על השקל הזה—כך גדל בטחוני בו. אך בגשתי אל הדלת מצאתי
אותה סגורה, ונחוץ היה לצלצל בפעמון.

—צריך אני לראות את הסטודנט פטרסן,—אמרתי, ברצוני לבא הביתה:—את חדרו אני
יודע.

—את הסטודנט פטרסן?—שנתה העלמה: אולי אותו שהתגורר בעליה? הוא נסע מזה.—לאן
נסע—לא ידוּע. את המכתבים צוה לשלוח אל הֶרממַנסן בטוֹלדבּוֹדהַדֶה,—ותגד
את מספר הבית.

מלא תקוה ובטחון עברתי על פני כל טוֹלדבּוֹדהדה, בבקשי את משכנו של הנס
פאולי. הנס פאולי—זוהי שִׁבלתי, נחוץ לי להחזיק בה.

בעברי על יד בנין חדש, ששם עמדו שני חרשי-עץ ויקציעו קרשים, שלחתי את ידי
לתוך הערֵמה, ואוציא מתוכה שני שבבים מן היותר לבנים, ואתן את האחד אל פי
ואת משנהו—אל צלחתי.—קיבתי נאנחה מרעב.—לפני חלון האופה הסתכלתי בעונג
בככר-לחם גדול מאד, שמחירו עשרה אֵירים,—מעודי לא ראיתי עוד ככר לחם גדול
כמוהו, אשר ימכר במחיר כזה...

—„באתי לדרוש לאדרסת הסטודנט פטרסן”.

—בּרֶנדט-אַנקרס-הדה 10 №, בעליה.—הלא תכף אלך אליו? ואם כן, אולי אקח אתי
מכתבים אחדים, אשר התקבלו בזמן האחרון על שמו?

הנני שב העירה בדרך אשר באתי, עובר על-יד חרשי העץ, היושבים עתה ולוחצים
בין ברכיהם סירי-בדיל עם ארוחת-הבקר מבית-התמחוי לעם, אצל בית-המאפה שבו
ככר-הלחם במחיר עשרה אֵירים—וכל עוד רוחי בי מרוב עיפות הנני מגיע לסוף אל
בּרנדט-אַנקרס-הדה.—הדלת פתוחה, הנני מטפס בכבדות עד העליה ומוציא מצלחתי
את המכתבים, למען פעול תכף ומיד לטובה על מצב-רוחו של הנס פאולי.—מאליו
מובן, כי הוא לא ישתמט מעשות אתי חסד, כאשר יוָדע לו מצב הענינים כמו שהוא.
להנס פאולי לב טוב; כזאת הגדתי תמיד על אדותו...

ופתאם קראתי על הדלת, בהתבונני אל כרטיסו: „ה.פ. פטרסן, הסטודנט, נסע
לביתו”.

ישבתי על הרצפה הקרה, נדהם לגמרי. שניתי פעמים אחדות כמכונה: „נסע לביתו!
נסע לביתו!”—ואדום. אין דמע בעינים, אין רעיון במוח, אין הרגשה בלב. בעינים
לטושות ישבתי, בהביטי על המכתבים אשר בידי.

כך עברו כעשרה, כעשרים רגעים—אולי גם יותר; אני הוספתי לשבת על מקום אחד,
מבלי התנועע. ההָגות הכהה הזאת דמתה לתרדמה. אך בשמעי קול צעדים על המעלות
קמתי ממושבי ואמר:

—את הסטודנט פטרסן אנכי מבקש; הנה בידי שני מכתבים בשבילו.

—הוא נסע לביתו,—ענתה בעלת הבית.—אולם הוא ישוב אחרי ימי הדרור. אם כבודו
רוצה, יוכל להשאיר את המכתבים אצלי—אני אמסור.

—כן, הואילי נא בטובך למסרם לו. אולי המכתבים נכבדים, ולו ינעם לקבלם.
שלום.

ירדתי, ואקרא בקול גדול, בקמצי אגרופי באויר: „נבָלה היא!” לחצתי שִׁני
בהתמרמרות ואצעק, בהביטי על העננים: „נבלה היא זאת!”

אולם אחרי צָעדי צעדים אחדים עמדתי, ואחבק ידי, ובהטותי ראשי הצדה שאלתי
בקול מתוק כדבש:

—אך האם קראת אותו לעזרה, בני?

הנגון היה מזויף.

—בהטעמה, בהטעמה! האם קראת לעזרה _אותו_, בני?—ובהשפילי את ראשי, עניתי
בנגון של בכי: לא!

גם זה לא הוטעם כראוי.

—הוי, גולם, אפילו לחנוף אינך יכול!—כן,—צריך אתה לאמר,—כן, קראתי! ועליך
לאמר זאת בקול של חנינה!—כן. נא, עוד הפעם!—כך, כעת יותר טוב. שאף נא רוח,
שאף רוח כמחלל בחליל! כן! טוב!

ואלַמד את עצמי חנופה, וארקע ברגלי כי לא עלה לי הדבר; חרפתי את עצמי בשם
גולם, ואסב עלי את עיניהם של כל העוברים.

אחזתי דרכי עוד הפעם קדימה, ואלעס את שבבי, ובלי משים עמדתי פתאם על מגרש
מסלת הברזל. במגדל בית-התפלה הראה השעון חצי השעה השניה.—עמדתי כרגע
ואחשוב. על מצחי התגלגלו טפות זעה, ועיני דמעו.—„נלך אל רחוב החוף”,—אמרתי
אל נפשי.—„כמובן, אם שעתך פנויה”. ובהשתחוי לפני עצמי שמתי פעמי אל רחוב
החוף.

הים מתנודד מול זהר השמש, האניות מתקדרות. בכֹּל תנועה: שריקת האניות;
נושאי סבל עם ארגזים על כתפיהם; שירה עליזה של מעמיסי משא על המעברה.

לא הרחק ממני יושבת מוכרת-עוגות ומנקרת בחוטם-התכלת שלה על פני סחורותיה.
השלחן הקטן לוקח את לבי ומושך אותו לכל מיני ממתקים, ואני מסב את עיני
בשאט-נפש.—סחורותיה מפיצות צחנה על פני כל רחוב-החוף; פי—פִּתחו החלונות!

הנני פונה אל האיש, היושב על ידי, ומראה לו על הסכנה הכרוכה בכל אלה הריחות
של עוגות וכירַים. הוא איננו מסכים לדברי.

בכל אופן, הלא צריך הוא להסכים, כי... אך שכני רואה בדברַי חוצפה, ומבלי תת
לי לכלות דברי הנהו קם והולך לו.

ואני רודף אחריו ומשיגהו ומתאמץ להחזירו מדעתו הרעה, אשר הוא חושב עלי.

—שים נא לב אל תנאי שמירת-הבריאות,—אומר אני אליו, בגעתי בכתפו.

—סלח נא, אינני מתושבי העיר הזאת ואיני יודע דבר אדות תנאי שמירת-הבריאות
המקומיות,—עונה הוא לעמתי ומביט עלי בחרדה.

זה הוא ענין אחר, אם לא מתושבי העיר הנהו. אם כן, אולי אוכל להועיל לו
באיזה דבר? האם איננו צריך, למשל, למורה דרך? לא? אנכי הייתי עושה עמו את
החסד הזה בעונג רב, וכמובן—בלי מחיר.

אולם, יהי מה שיהיה, הוא רוצה להפטר ממני, והנהו עובר במרוצה אל העבר השני
של הרחוב.

שבתי שנית אל ספסלי, ואשב. הייתי מרוגז מאד, וכלי-הזֶמר הגדול, אשר השמיע
נגינותיו מרחוק, הוסיף להרגיזני עוד יותר. זאת היתה מוזיקה נמרצה, מצלצלת
בעוז, אחת ממנגינות וֶבֶר; וילדה קטנה שוררה אחריה.—קולו הנוגה של
כלי-הזמר, הדומה לקול החליל, חודר כל קרבי, ועורקַי מחלים להזדעזע, כאלו
מנסרים אותם בקשת של כנור—אך פתאם הנני מחל להרגיש כי רוחי טובה עלי מאד
ומזמר יחד עם הילדה. אכן עלילות מוזרות מעולל הרעב לבן-אדם! הנני כבר
מאֻשר, צולל בקולות המנגינה; כמדומני, כי אני מתעופף אל הרקיע ומרחף בין
קרני השמש.

—פרוטה אחת! אמרה ילדת המנגן, בהושיטה אלי קערת בדיל.—פרוטה אחת!

—תכף,—עניתי בלי-דעת; נתרתי ממקומי ואתקע את כפי לתוך צלחתי.—אולם הילדה
חושבת כי אני מתקלס בה, והולכת מאתי.

זאת הסבלנות הדוממת היתה יותר מדי אנושה בשבילי; טוב טוב היה לוּ חרפתני—כי
אז רוח לי. ואקרא אליה בשטף של עצבון נמרץ:

—אין לי אף פרוטה, אך אנכי לא אשכחך. אולי אתן מחר. מה שמך?—אַה, שם נחמד!
אכן לא אשכחהו. אם כן, עד יום המחרת.

אולם ראיתי כי היא אינה מאמינה לדברי, אף כי איננה עונה דבר, ואבך ביאוש.
קראתי לה שנית, פתחתי קרסי מעילי, ואחפץ לתת לה את מקטרני.

—גשי הנה, לא אעשה לך דבר!

אך המקטורן זה כבר איננו אתי!—איך זה אפוא לא שמתי לב לזאת?

הילדה ברחה במהירות. סביבי נקהלו הולכי-בטל, ויצחקו. והשוטר פלג לו דרך
בתוכם. „מה זה פה?”

—אין דבר,—עונה אני—הבל הבלים! חפצתי לתת לילדה קטנה אחת את מקטרני...
בשביל אביה... אין ללעוג לזאת, רבותי! אנכי אלך הביתה ואלבש מקטורן אַחר.

—אל נא בשערוריות!—אומר השוטר.—לך לך לדרכך.—והוא דוחף אותי מתוך
ההמון.—הלך הגליונות?—צועק הוא בעקבותי.

אַח, כן, באמת שלי הם—מאמרים לעתונים, תעודות שיש להן ערך רב! הנני מבקש
סליחה על פזור-נפשי!

אני לוקח את כתב-היד, ואחרי הוכחי כי הוא מסודר הנני מכונן צעדי ישר אל
בית-המערכת. על המגדל מראה השעון את השעה הרביעית.

לשכת הסופרים סגורה. כגנב הנני יורד ביראה מעל המעלות ועומד כאובד עצות. מה
לעשות עתה?—הנני נשען אל הקיר, מביט על הרצפה וחושב מחשבות.—אצל רגלי מונח
מחט, ואני לוקח אותו ומסתירו.

ומה אם אסיר מעל מעילי את הכפתורים? כמה יתן לי המַלוה בעדם? יתכן, כי אינם
שוים מאומה—כפתורים במה נחשבים הם?—בכל זאת צריך לנסות: הלא כמעט חדשים
הנם! הבה אתיק את תפריהם באולרי ואשאם אל המרתף, אל „הדוד”. את המעיל אפשר
לרכוס במחט הזה.

התקוה לתת בעבוט את כפתורי החיתה אותי ותשמחני; ואחל להתיק תפריהם, ובאותה
שעה פטפטתי:

—הלא תבין, מצבי דחוק זה איזה זמן... אתה חושב, כי הכפתורים—מחוקים? אל נא
תדבר הבלים. הייתי רוצה לראות איש, אשר כפתוריו נשמרו בצורה כזו! אני, האמת
אמר לך, אינני אוהב לרכוס את מעילי,—אצלי הכל פתוח לרוחה!... מה, אינך
רוצה? נא, עשרה אֵירים בודאי תתן בעדם!... הה! אלי, מי זה אומר, כי אני
מאלץ אותך לתת לי יותר!... נא, טוב הדבר, לך קרא לשוטר, ואני אחכה פה מדי
לכתך. אל תדאג—לא אגנוב מאומה!... נא, שלום לך! שמי טנגן—אנכי, דע לך,
אחרתי בנשף קצת...

אז שמעתי קול צעדים על המעלות. זהו האיש בעל-המספרַים; הנני מסתיר במהירות
את כפתורי בצלחתי. הוא חולף על פני, מבלי ענות על ברכתי, ומחל להסתכל
בצפרניו. הנני מעמיד אותו ושואל: איה העורך.

—הלך מזה.

—שקר אתה דובר!—אמרתי. ובחוצפה יתרה, אשר הפליאה אותי בעצמי, הוספתי:

—אני צריך לדבר עמו בענין אחד נכבד. יש ידיעות מעַנינות.

—האם לא תוכל לספרן לי?

—לך?—שאלתי, ואעיף עליו מבטי ואבחנהו מכף רגל ועד ראש.

זה היה להועיל. הוא הוליכני למעלה, ויפתח את הדלת.—גרוני הצטמק, ובלחצי שני
נכנסתי אל חדר העורך.

—שלום, אַה, אתה הוא, אדוני?—אמר בחן.—הואיל נא לשבת.

לוּ הראה לי את הדלת, כי אז גרם לי הדבר יתר עונג. דמעות התגלגלו בעיני
מפני דאבון-נפש.

—אנא, הואיל נא לסלוח לי,—אמרתי בלשון עלגים.

—שב נא,—שנה הוא.

ישבתי ואבאר, כי הבאתי מאמר, אשר להדפסתו בעתונו יש בעיני ערך מיוחד. זמן
רב מאד עבדתי בו.

—אנכי אקרא,—אמר ויקח מידי את הגליונות.—הנך עובד בחריצות בכל מה שאתה
כותב, אולם מתלהב הנך יותר מדי. לוּ החלות לכתוב ביתר קרירות-רוח! הרבה
קדחת יש בכתיבתך!... אך נקרא ונראה!—והוא הפך פניו שנית אל השלחן.

אנכי לא יצאתי. אולי אבקש מאתו קרוֹנה בהלואה? אולי אבאר לו מפני מה יש
במאמרי כל כך הרבה קדחת? זה היה מוביל אל המטרה: הלא זאת הפעם הראשונה אני
מבקש שכר למפרע!

ואקום.—המ...!—אולם הן אך זה לא כבר התאונן על עסקיו הרעים, וגם שלח אל
איזה מקום לקחת את שכרי, יען כי בקוּפה לא היה כל כסף. יתכן, כי גם הפעם
יקרה כדבר הזה. לא, אין כדאי!

—מה תואיל לבקש עוד?—אמר העורך, בהרימו ראשו.

אין דבר,—עניתי בקול אמיץ ככל האפשר.—הייתי חפץ רק לדעת, מתי עלי לבוא.

—בעוד יומים,—ענה העורך.

טוּב-לבו של האיש הזה קסמני כל כך, עד כי גמרתי בדעתי בהחלט לבלי הפריעו
בבקשתי, בחפצי להַראות כי כדאי אני שיתהלכו אתי ככה.—לא; כנראה, צריך
לרעֹב.—ואלך.

בתקוף אותי הרעב מֶחָדש החלותי ללעוס את השבב השני; אולם לא התחרטתי על אשר
לא בקשתי כסף. אלה השבבים משכיחים את הכאב—אינני מבין כלל, איך זה לא ידעתי
זאת קודם?—ואבייש את עצמי בשביל הכַּונה בלבד—להביא איש במבוכה בבקשת חסד.
הלא זאת היתה נבלה נוראה מצדי! להפריע מנוחת איש על לא דבר! האם לא חמור
גרם אני אחרי כל אלה?

ולמען יסר את נפשי—החלותי לרוץ ברחובות, בהאיצי בעצמי בחרפות ובהתמרמרי בכל
פעם אשר עמדתי לנוח.

באופן כזה באתי במרוצה אל תוך פיליסטרֶדה, ואחר כך כאשר עמדתי ואבך מרוע לב
ומאין אונים, רעדתי בכל גופי, ואהי אנוס לשבת על המעלות. „לא, עמוד!” אמרתי
לעצמי, ובתור עונש הכרחתי את עצמי לעמוד, בהַתלי בהשחתת נפשי.—לבסוף, כעבור
רגעים אחדים, הרשיתי לעצמי בניד ראש לשבת על המעלות. אולם רק על המקום
הבלתי מכשר ביותר.

אל אלהים, מה רב התענוג אשר במרגוע הזה! מחיתי זעה מעל פני, ואאנח מעומק
הלב. מה מאד רצתי! אולם אינני מתחרט—כגמולי עשיתי לי! באמת, איך זה עלתה על
דעתי ללות קרונה? צריך אפוא הפעם לענוש את עצמי!—ואחל להוכיח את נפשי
תוכחות מוסר בנגון של אב מוכיח, ובין כה לאט לאט מלאתי התרגשות, ואחל
לבכות.

כך עבר רבע שעה, או יותר. על ידי שוטטו עוברים ושבים. אך איש לא החרידני.
צעקה וצחוק של ילדים נשמעו; מככר-הטיול הסמוך נשמע צפצוף צפרים.

השוטר נגש אלי.

—מה אתה יושב פה?—שאל.

—אני מוצא בזאת עונג.

—הנני עוקב אחריך זה חצי שעה,—אמר אלי:—זה חצי שעה הנך יושב פה.

—נא, ומה בכך? ומה לך ולזאת?

קמתי בעַגמה ואלך הלאה, אך על המגרש עמדתי ואביט מאחרי אל הרחוב.—הנני יושב
למען התענג! האם זה היה מענה? „עיפתי”, היית צריך לענות, וגם זה בקול של
חנינה! אתה גולם! לעולם לא תלמד לחנוף! כן, צריך היית לאמר „עיפתי” ולהשמיע
קול גניחה ככבשה חולה!

בהגיעי עד סוכת שומר המכַבים, עמדתי שנית.—רעיון חדש, ספקתי כפי, ואצחק
בקול כל כך גדול, עד כי הבאתי את כל העוברים לידי השתוממות, ואמר: לא, הנך
צריך ללכת בלי אחור אל הכהן לֶויוֹן. חי ה', צריך אתה לעשות זאת. פשוט,
בתור נסיון. האם יש איזה מעצור? הלא גם מזג האויר יפה מאד.

נכנסתי לבית מסחר הספרים של פַּשה, דרשתי בלוח למשכנו של הכהן לויון, ואלך
אליו.

—כעת, הלאה קלות ראש,—העידותי בנפשי.—האם מוסר לבך לא יכך כלל?—רעיון נבער:
לרעבים אי אפשר שיהיה מוסר לב.—הנה באת אל הכהן ובפיך בקשה נכבדה מאד. אולם
צריך אתה תחלה להטות ראשך הצדה ולדבר בקול של זמרה.—מה, אינך רוצה? אם כן
אפוא אל תלך כלל. ובכן: הנך נמצא במצב של מלחמה, הנך נלחם עם כחות האפלה
והחשכה, עם מלאכי חבלה של הספק וילדי התופת, הנך צמא ליין ולחלב שמים. אך
זה מקרה נפלֶה!—אולם מאמין אתה באֹשר, כי, תודה לאל, עוד לא אבדה ממך
אמונתך.—אחר כך תחבק ידיך, ובענוה ערומה תחל לבקש ברכה מהכהן לויון. בנוגע
לממון, הנך שונא אותו בכל דמות שתהיה, אם כי לוּ נמצאו לך קרונות אחדות, כי
אז היו רצויות, ואף גם נחוצות...

עמדתי לפני פתח ביתו של הכהן. „קבלת אורחים מן 12 עד 4”.

—כעת קץ להַעוָיות! אמרתי.—כעת עלינו להיות תמימים! כן; את הראש הצדה;
עוד.—ואצלצל.

—הייתי רוצה לדבר עם האדון הכהן,—פניתי אל העלמה אשר פתחה את הדלת, אך לא
היה בי כח להוסיף:—דבר-אלהים לי אליו.

הוא יצא,—ענתה.

יצא! יצא! זה בטל את כל מזמותי, את כל אמרי השֶׁפר המוכנים אתי. למה קבלתי
על עצמי ללכת דרך רב כזה?—עמדתי תפוש במחשבות.

—האם הענין נכבד?—שאלה העלמה.

—לא,—עניתי.—פשוט, מזג האויר מעורר את הלב לבקש ברכה—כי על כן באתי אל
האדון הכהן.

עמדנו דומם זה לעומת זו. אני שמתי בכונה את ידי על חזי, ברצותי להפנות את
לבה אל המחט, שבו נרכס מעילי; בעיני בקשתיה להבין את מטרת בִּקוּרי, אך
המסכנה לא הבינה.

—כן, מזג האיר נחמד. והגברת בבית?

—בבית. אך היא מוכת-פָּדַגרה; היא שוכבת על הספה מבלתי יכלת למוש ממקומה...
אולי אמסור איזה דברים בשם כבודו?

—לא,—עניתי.—אני מטַיל לעתים טיולים כאלה לטובת בריאותי, אחרי ארוחה שמנה!

ואשוב לאחור. מה אפטפט עוד ולא פטפטתי? ואף גם זאת, השחוק החל לזעזעני.
קבלת אורחים מן 12 עד 4; אני אחרתי אפוא לבוא כשעה—ושעת הברכה עברה בשבילי!

       *       *       *       *       *

_בסטוֹרטוֹב_ ישבתי על אחד הספסלים שאצל בית-התפלה.—רע, רע המעשה!—עיפתי
יותר מדי בשביל לבכות, ואשב בלי נוע, כפסל.

לבי בער; הכאב בקיבה היה לבלי נשא. לעיסת השבבים לא הוסיפה עוד להועיל;
מלתעותי נטשו את העבודה הנוראה הזאת, ואתן להן מנוחה. ולא זאת בלבד, אלא גם
קליפת תפוח-הכסף, אשר הרימותי ברחוב ואבלענה, גרמה לי געל-נפש מכוער. מצב
בריאותי הלך הלוך ורפף, גידים כעין התכלת בצבצו על כפות ידי. כרעתי לגמרי
תחת מזלי.

באמת, מה בקשתי עד כה? כל היום רצתי ואבקש קרוֹנה למען המשיך את חיי עוד
שעה. האם לא אחת היא, אם יקדים או יאחר לבוא היום אשר אין מפלט ממנו?—לוּ
הייתי אדם הגון, כי עתה הלכתי זה כבר לביתי, שכבתי על המטה, ואפקיד את נפשי
בידי גורלי...

מחשבותי נטהרו כליל. עת למות. כעת בציר, וכל היקום צולל בשַׁנה.

התעמקתי ברעיון הזה, ומדי התעורר מקרבי תקוה קלה להצָלה לחשתי במרירות:
„הוי כסיל, כבר התחילה מיתתך”.—אולם צריך תחלה לערוך מכתבים אחדים, להכון
כראוי לקראת המות. אנכי אתרחץ בשקידה ואביא סדרים במטתי! את ראשי אניח על
גליון ניר לבן, היותר נקי אשר ימצא אצלי, ואת השמיכה הירוקה...

השמיכה הירוקה! התעוררתי פתאם, דמי התפרץ לתוך ראשי, ולבי פעם בחזקה.—קמתי
מעל הספסל ואלך הביתה. עוד הפעם החלו החיים להסתער בעורקי, ואשנה כפעם
בפעם: „השמיכה הירוקה! השמיכה הירוקה!” החשתי צעדי, כפי כחותי, ובמהרה באתי
לבית חרושת-הפחים שלי.

במהירות ובהחלט נגשתי אל מטתי, ואקפל את השמיכה הירוקה של הַנס
פַּאוּלי.—זאת עוד תצילני! הקוֹל הנבער, אשר נהם לפנים על מחשבת הנבלה
הראשונה הזאת—הכתם הראשון שעל לבי—, כבר נדם, אינני הדיוט עושה חסד, אף לא
אחד הקדושים; תודה לאל, עוד נשארה לי קצת בינה!

לקחתי את השמיכה תחת זרועי, ואלך אל ה„דוד”.

פה צלצלתי כל כך בזעף, עד כי חרדתי בעצמי. ויצא אלי המלוה, אשר קם זה עתה
מארוחת הצהרים, והבשר עודנו בין שניו. נגשתי אל השלחן.

—תן לי חצי קרונה בעד המשקפים האלה!—אמרתי.—בעוד ימים שנים אפדן.

—הלא של ברזל-עשת הם.

—ומה בכך?

—אינני יכול לתת לך מאומה בעדם.

—כן, כמובן, אינך יכול. הלא אך לצון חמדתי לי. הנה שמיכה בלתי נחוצה לי,
אשר אולי תמצא בה חפץ.

—לדאבוני, מזָוִי מלא שמיכות כלו,—ענה הוא, וכאשר גלותי לפניו את השמיכה
הביט עליה בבוז, ויקרא:

—אל נא תטריח את עצמך, אין לי חפץ בה.

—אני חפצתי להראותה לך ראשונה מהצד החצוני; ועתה הואיל נא לראותה מבפנים.

—כן, כן, אולם אחת היא. אין לי חפץ בשמיכתך, ומראש אוכל להגיד לך כי איש לא
יתן לך בעדה אפילו עשרה אֵירים.

—כמובן, כן הדבר; היא ישָׁנה, אולם חושב אני כי תוכל להמָכר במכירה של
פומבי בתוך שאר שמיכות ישנות.

—אולי כן הדבר, אך בכל אופן לא אקח אותה.

—חמשה ועשרים אירים?—שאלתי.

—לא, אינני חפץ בה; שים נא לבך לזאת, כי אינני חפץ בה!

לא נשאר אפוא לפני אלא לתחוב את השמיכה עוד הפעם אל תחת זרועי, וללכת
הביתה.

הצעתיה עוד הפעם על מטתי ואחליקה, בהתאמצי להכחיד כל זכר לחטאי. באותו הרגע
אשר אמצתי את לבי לעשות עלילה של תרמית, כפי הנראה, לא היה ברוחי נכונה;
יותר שחשבתי על אדות המעשה הזה, נראה לי יותר נורא. פשוט רוח של חולשה
תקפני, לא יותר. הן אך נמשכתי אחרי הנבלה הזאת—וארגיש תכף, כי לא יֵצא ממנה
כל טוב, ועל כן הסבתי את השיחה אל המשקפים.—ואשמח על אשר לא כליתי לעשות את
העבֵרה הזאת, שהיתה מאפילה את ימי חיי האחרונים.

יצאתי שנית להתנודד ברחובות. עוד הפעם ישבתי על הספסל שאצל בית התפלה,
ובאפיסת-כחות גמורה הורדתי את ראשי על לבי.

איך שיהיה, ברחוב יותר טוב מאשר בבית: יותר אור. וגם הענויים אינם כל כך
קשים באויר הזך. לבוא הביתה אספיק בכל שעה.—בכל זאת גם פה היו המכאובים
כבדים מנשא. הרימותי אַבנוֹן[כ] ברחוב, ואשים אותו אל פי, רק בשביל ללעוס
דבר מה, אולם הוספתי לשבת כפסל. סביבי נשמע שאון של הליכה, נסיעה ודבור,
ואני הקשבתי לו, כמו מתוך שֵׁנה.

[הערת שוליים כ: אבן קטן.]

אבל אולי אנסה לתה בעבוט את כפתורי? הנני חולה מאד, צריך אני ללכת הביתה,
ו„הדוד” שוכן בדרך.

קמתי ואתנהל לאטי ברחובות, בטלטלי בכבדות את רגלי. ראשי בער, הוא נלחץ כמו
במַכבּש, ואני מהרתי ללכת, כפי כחותי.—עוד פעם צריך הייתי לעבור על יד
בית-המאפה, שבחלונו הוצג ככר-הלחם. „לא, אנחנו לא נעמוד פה!” אמרתי אל עצמי
בחשיבות.—ומה אם אכנס ואבקש פת לחם, בתור מתת-יד? רעיון פתאומי, מהיר
כברק.—„פי”, לחשתי, ואניע בראשי.

במבוי עמד צמד נאהבים, ויתלחשו בלאט; הלאה נשקפה עלמה צעירה בעד החלון.
הלכתי לאט, בהתאמצי להעמיד פנים כאלו אני מעמיק לחשוב באיזה ענין. ובין כה
וכה והעלמה יצאה במרוצה החוצה.

—מה לך, חביבי, כי העוית פניך כל כך! החולה אתה?—במלים האלה רפרפה העלמה על
פני.

ואני עמדתי.—בודאי כָּחשתי מאד ועיני עמקו בחוריהן. אכן, כנראה, נאוה
תארי!—להיות איש חי ולהדמות למת—כך גזר עלי הרעב!

ובפעם האחרונה התלקחה עֶברתי בקרבי ותזעזע את כל שרירַי. „העוית פניך”,—הנה
כי כן!... הן על כתפי ראש שבאמת קשה למצא דומה לו, ובידי אגרופים שבהם
הייתי יכול להדק לעפר את אחד נושאי הסבל,—ואחרי כל אלה עלי למות ברעב בתוך
כרסטיאַניה! היש בזה אף צל של הגיון?—יומם ולילה עבדתי כחמור, עיני עששו על
גבי הספרים—ועל מה זה, ולמה? הנה הכל מתקלסים בי!—עתה באה אפוא העת לאמר:
רב לי! רב!

ומבולבל מפני התמרמרותי ההולכת הלוך וגבור, בחרקי שנים, בבכותי ובגדפי,
בהכרת אפיסת-כחותי, התנהלתי הלאה מבלי הבט אל העוברים. החילותי עוד הפעם
לענות וליסר את נפשי: הכיתי את עצמי בראשי בעמודי הפנסים, נשכתי את לשוני
מדי החלה לפטפט דברים חסרי טעם, ואצחק בגילה בכל פעם אשר גרמתי לי כאב.

—אך מה אפוא עלי לעשות?—שאלתי את עצמי לבסוף, וברקעי פעמַים ברגל, שניתי—מה
אפוא עלי לעשות?

איזה מן העוברים ענני על זאת בצחוק:

—ללכת לבית המשוגעים.

הבטתי אחריו. זה היה אחד מרופאי-הנשים המפורסמים, „הֶרצוג” כנוּיו. אף האיש
הזה, מיודעי, לא הכירני. שבתי למנוחתי.—אמנם, הצדק אתו; אני יוצא מדעתי.
הנני מרגיש, כיצד הסִכלות משתפכת בעורקי ומגיעה עד מוחי. הצדק אתו: אמנם
באופן כזה צריך לשים קץ לכל.

הוספתי ללכת בדרכי הארוכה והזעומה. כן, אנכי אשמע לעצה זו: שם אמצא לאחרונה
מקלט שקט. אנכי אבקש שיסגרו אותי בבית המשוגעים.

אך עוד הפעם עמדתי מלכת,—לסגור?

אימה נפלה עלי:—אז אבוא שנית אל בית המועצה, אל חדר מלא חשך, בלי כל קו
אור; לא, לא, בעד כל הון!—יש עוד דרך מפלט, צריך רק למצאו. צריך לחשוב:
שעתי פנויה למדי.

הנה, למשל, יכול היה להיות לי לעזר הסוחר אֵיסלֶר, עוד לא הייתי אצלו. אולי
ייעץ לי דבר מה; הוא איש טוב.—ואבך בדאבון נפש.

איסלר? האין זה אצבע אלהים? בודאי, לא במקרה עלה השם הזה על זכרוני, ומה גם
כי מִשכנו רחוק מפה. אלך נא אליו, ובדרך ארָגע, ורוחי ישוב אלי. לפנים
הייתי מבקר אותו לעתים תכופות, אף קניתי מאתו הרבה תוי-זמרה.—כמה אבקש
מאתו? חצי קרונה? זה אולי יהיה עליו רק לטורח; טוב אפוא לבקש קרונה שלמה.

באתי אל המַחסן ואשאל לבעל הבית; ויַראו לי על שלחן הסופרים. שם ישב איש,
לבוש על פי המָדה האחרונה, ויביט בספרים.

גמגמתי איזה דברים כמבקש סליחה, ואציע את בקשתי. בהיותי אנוס בגלל מצבי
לפנות אליו... לזמן היותר קצר... עד שאקבל את שכר הסופרים המגיע לי... הוא
היה מגדיל חסדו עמדי, לוּ...

עוד לא הספקתי לגמור, והוא הסב פניו שנית אל השלחן, ויחל לכתוב. ובראותו
אותי עומד מחריש הביט עלי כמו מן הצד, ויניע בראשו היפה ויאמר: „לא”.
וידום.

ברכי רעדו, ומוכרח הייתי להשען על ארון קטן. לא חפצתי לצאת. מדוע זה עלה על
זכרוני דוקא שמו הוא?—הרגשתי דקירות תכופות בצלעי השמאלית, וזעה רבה
שטפתני.

—שמעני, אדוני,—אמרתי:—מצבי רע מאד, ואני חולה מאד; אנכי אחזיר לך את
הקרונה הזאת בעוד יומים. היתכן, כי לא תתן אותה לי?

—מדוע זה, יקירי, הנך פונה דוקא אלי?—שאל הוא.—אתה איש בלתי ידוע לי כלל.
לך לך אל בית המערכת, מקום שמכירים אותך.

—רק לערב הזה,—אמרתי אני.—בית המערכת כבר סגור, ואני רעב באופן נורא!

הוא רק הניע בראשו, ויוסף להניע בו גם מדי אחזי בכף-המנעול.

—היה שלום,—אמרתי.

אם כן, זה לא היה אצבע אלהים!—ושפתי התעווּ, ואצחק צחוק מכאיב לב.

התנהלתי בכבדות לאחור, מרבע אחד אל משנהו, בשבתי לעתים לנוח על המעלות. לוּ
רק לא יסגרוני! אימת ההסגר בעתתני כל העת ולא נתנה לי מנוח; בשעת כל פגישה
עם שוטר התאמצתי להמלט בהחבא אל איזה מבוי.

—עתה נספור אפוא מאה צעדים, וננסה מחדש את ההצלחה!—החלטתי פתאם.

זאת היתה חנות קטנה של צמר, אשר לא הייתי עוד בה מעולם. אצל השלחן עמד
המשרת; מרחוק נראה מַחסן עם כתובת על הדלת, וארגזים חבושים אחדים.—חכיתי עד
צאת הקוֹנָה, אשה צעירה בעלת גומות בלחייה. מה נחמדה היא! כמעט חפצתי לקחת
את לבבה, אך זכרתי את המחט אשר על מעילי, ואסב פני ממנה, בעצרי בעד בכיי.

—מה כבודו מבקש?—שאל המשרת.

—הבביתו האדון?—שאלתי אני.

—הוא נוסע בזמן הזה ביוֹטוּנהֵימן!—ענה המשרת.—האם יצוה כבודו למסור לו
איזה דברים?

—רוצה אני לבקש מאתכם אֵירים אחדים למען קנות מאכל,—אמרתי, בהתאמצי
להצטחק.—הנני רעב, ואין לי אף פרוטה אחת.

—אם כן אפוא, הנך עשיר כמוני ממש,—ענה הוא בגשתו אל צרורות צמרו.

—אל נא תשיבני ריקם, הנני מתחנן אליך,—אמרתי, ודמי נקפא בקרבי,—הנני כמעט
גוֹע ברעב, זה ימים אחדים לא אכלתי.

בפנים תמימים, מבלי דבר דבר, החל להפוך לעיני את צלחותיו.—האמנם אינני
מאמין לו?

—רק חמשה אֵירים. בעוד יומים אביא אליך עשרה.

—ידידי היקר, אולי תצוני לעשוק בשבילך את קופת החנות?—שאל בקוצר-רוח.

—כן, אמרתי,—קח נא חמשה אֵירים מן הקופה.

—לא אני הוא האיש אשר אתה מבקש,—ענה.—יותר אין לנו לדבר דבר!

יצאתי מהחנות, גוֵע ברעב ובוער מפני הבושה. השפלתי את עצמי כל כך בשביל עצם
נבזה—ובכל זאת לא השגתיה!—לא, הן צריך לבוא הקץ לכל זה! זמן רב סבלתי בגאון
כל מיני ענויים—ובהרף-עין אחד כל כך הָשפלתי, כל כך ירדתי פלאים! זה היום
עכר עכרני עד נצח! אנכי לא התביישתי לבכות בפני תגרנים! ומה היו תוצאות כל
אלה?—לא, הנני מרגיש גועל אל נפשי, עד כדי הקאה! בא מועד, עת לשים קץ לכל
זה!

ואולם—מה אם יסגרו את שער חצר מעוני ואותי יכלאו עוד הפעם לכל הלילה
בבית-המועצה?—הרעיון הזה סעד את כחותי. אין אני רוצה לישון בבית המועצה!
תודה לאל, בשעון המגדל אני רואה רק את מספר השעה השביעית; עוד שלש שעות
לפני. אולם מה רבה חרדתי!

אֵחַר רוח לי קצת, ואשים פעמי, פעמי צב, הביתה. לאשרי, צמאתי זאת הפעם
הראשונה ביום הזה,—לאשרי, יען חדלתי לזמן-מה להרגיש את הרעב.—ללכת אל השוק,
אל המזרקה? אך קשה לדעת אם תקלוט קיבתי אל קרבה בֶּלע של מים, ואולי ירע לי
בגללו עוד יותר.

והכפתורים? עוד לא נעשה אתם דבר!—הנה עוד תקוה! עוד לא אבדתי בהחלט! כמובן,
אנכי אקבל בעדם עשרה אֵירים, ומחר אשיג באיזה מקום עוד עשרה, וביום החמישי
אקבל שכר בעד הפיליטון! לא, עוד לא הגיע המועד להתיאש! איך זה לא זכרתי את
הכפתורים!

הוצאתי אותם מצלחתי, ואתבונן בהם מדי לכתי; עיני כהו משמחה, ולא הוספתי עוד
לראות את הרחוב אשר הלכתי בו.

מה מאד ידוע לי היטב זה המרתף הגדול, מקלטי בלילות החורף, רעי ומוצץ דמי!
כל רכושי, חֵפץ אחר חפץ, נשקע פה, גם כל חפצי הקטנים, אף ספרי האחרון...
בימי המכירה בפומבי הייתי אוהב לבוא הנה, ואשמח כאשר באו ספרי לידים
אמונות. התגאיתי בזאת, כי האַקטיוֹר מַסלסֶן נושא את שעוני; ואת הזוּרנַל
אשר נדפסו בו נסיונותי הראשונים בשירה, ראשית פרי עטי, קנה אחד ממכירי, ואת
המעיל—אחד הצַלָּמים[ל], למען השׂכירו לפי שעה לאנשיו. אי-אפשר לי להתרעם
על יורשים כאלה.

[הערת שוליים ל: צַלָם—פוֹטוֹגרַף.]

הנני ממשמש את הכפתורים בצלחתי ונכנס.—„הדוד” יושב אל השלחן וכותב.

„אין זו שעת הכושר”, אומר אני אל עצמי, ביראי כי אפריעהו, ואביאהו במצב רוח
רעה. קולי צלצל חֶרש, באופן מוזר, ולבי דפק בחזקה.

הוא הסב פניו אלי בבת-צחקו הנעימה הרגילה, וישען בכפות ידיו על השלחן ויביט
עלי כשואל.

—הנה הבאתי פה... חפצתי לשאל, אולי תמצא חפץ... הנה, בלי משים באו לידי...
כפתורים אחדים.

—מה? איזה כפתורים? למה כפתורים?—הוא כונן עיניו עליהם בלי-הבין.

אולי יתן לי בעדם אירים אחדים... כמה שירצה... הנני מסכים למפרע.

—בעד הכפתורים האלה?—וה„דוד” מביט ישר לתוך עיני.—בעד הכפתורים האלה?

—כן, כמה שתוכל—למען אקנה סיגַרות. במקרה עברתי—ואכנס הֵנה.

המלוה צחק בקול גדול וישב אל שלחנו. אנכי עמדתי כמחכה לדבר מה. חדלתי מקוות
בו ברגע שנכנסתי; אבל הצחוק שלו היה משפט מות בשבילי.—גם המשקפַים לא
תועילנה מאומה, אך ננסה נא.

—הנה גם המשקפים בתור הוספה,—אמרתי ואורידם.—רק עשרה אירים; לוּ רק חמשה.

—את משקפיך כבר נטשתי פעם,—אמר „הדוד”.

—אך לי נחוצה מַרקָה למכתב,—אמרתי חרש.—צריך אני לשלוח מכתב נכבד. תן לי,
לכל הפחות, מרקה במחיר עשרה או חמשה אירים.

—אנה לך לך מאתי, בשם ה'!—קרא הוא בתנועה של קוצר-רוח.

—כן אפוא! יהי כן!—במהירות שמתי את משקפי על עיני, ואקח את הכפתורים
ואצא.—לפני פתח המרתף עמדתי, ואביט עוד פעם על הכפתורים,—איך זה ועל מה זה
לא לקח אותם! הן כמעט כפתורים חדשים הם! אינני מבין.

ובעוד אני תפוש במחשבות האלה, ויחלף איזה איש על ידי, ופניו אל המרתף. האיש
הזה דחפני ויבקש סליחה; ואשים עליו עין.

—אַח, אתה הוא?—אמר פתאם ויאחז בידי.—מה זה היה לך? מה כה שֻׁנו פניך? מה
עשית שם מתחת?

—כך. עסקים. וגם אתה, כנראה, הולך שמה?

רגלי כשלו כפעם בפעם; נשענתי אל הקיר, ואושיט לו את ידי עם הכפתורים.

—מה משונה הדבר!—קרא בקול.—ועד כה הדברים מגיעים?

—היה שלום,—אמרתי, ואבקש ללכת לדרכי, ביראי פן אתן קולי בילָלה.

—לא, עמוד, חכֵּה!

למה זה אחכה?—הוא בעצמו בודאי נושא אל „הדוד” את טבעת חתונתו; הוא בעצמו
רעב, חַיב כסף לבעלת הבית שלו.

—ואולם,—אמרתי,—אם תמהר לשוב...

—כמובן—ענה הוא ויקחני תחת זרועו.—אבל הן ידעתיך, אין אני מאמין לדבריך.
בוא נא יחד אתי.

הבנתי את כוָנתו; בפעם האחרונה התלהבתי בבושה, ואענה:

—לא אוכל. הבטחתי לבוא בחצי השעה השמינית לברֶנדט-אַנקרס-הדה...

—מה אתה שח! כעת כבר הגיעה השעה השמינית, על פי השעון הזה, אשר אתנהו תחף
בעבוט.—בוא נא אתי, קבצן רעב, דל גאה! אנכי אשיג בשבילך לכל הפחות חמש
קרוֹנות.

ויסחב אותי אחריו.





*** End of this LibraryBlog Digital Book "Hunger - Book One" ***

Copyright 2023 LibraryBlog. All rights reserved.